אחמדינג'אד, רוז והימים הנוראים <br>

מחמוד אחמדינג'אד הוא אכן היטלר של המאה העשרים ואחת. התסריט חוזר על עצמו: קם צורר ליהודים. הוא עומד על במות עולמיות ציבוריות, פוסל את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, בדיוק כפי שפסל היטלר את זכותו של העם היהודי להתקיים כעם ואת זכותם של היהודים לחיות כפרטים.

הצורר עומד על הבמה, פולט דברי שטנה, וזוכה למבול של מחיאות כפיים, במקום למטר של עגבניות רקובות. כך ניתנת לגיטימציה לרוע ולשחיתות. כך ניתנה הלגיטימציה למכונת ההשמדה הנאצית לפעול.

לעם היהודי קמים צוררים חדשים לבקרים, מימות דנא. והרשימה ארוכה: סיסרא, נבוכדנצר, המן, חמלניצקי, היטלר, סאדם חוסיין, בן-לאדן. אלה השמות שעלו במוחי עכשיו, ובודאי אפשר להוסיף עוד כמה שמות. מעולם לא חסרו מנהיגים שהאשימו את העם היהודי בכל תחלואי העולם.

נשאלת השאלה, מדוע זה קורה? מדוע לא מאשימים עמים אחרים באשמה כה גורפת וחמורה? מדוע אנו עומדים השכם והערב תחת ביקורת ציבורית עולמית נוקבת?

התשובה נמצאת בתורה, והיא זמינה לכל דורש. אנו אכן עם סגולה. העם הנבחר. אבל לְמַה נבחרנו? ומדוע? נבחרנו להיות אור לגויים. נאמר כבר, כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. אבל מה אנו משדרים לעולם עכשיו?

מנהיגינו רודפי שררה ושוחד, ההתנהלות היומיומית שלנו אינה התנהלות של עם סגולה, אלא דומה יותר לעם של בריונים. אנו עצמנו פוגמים בשליחות שהוטלה עלינו. האם אנו משתדלים ללכת בדרכי הנביאים, דרכים של חסד, של אהבת הזולת, לא לעשוק יתום ואלמנה, לשלם לעובד שכר הוגן, והחשוב מכל: האם אנו שומרים את לבנו מכל משמר? האם אנו עושים כל מאמץ כדי לא לשנוא את השני? ולא מדובר כאן על בן עם אחר, אלא על השכן שזרק את האשפה שלו לחצר שלי? או על מי שחתך אותי בנסיעה וכמעט גרם לתאונה? או מישהו שתפס לי את החניה?

איך לתקן

דברים פעוטים כל כך, דברים שקורים לנו כל יום, ואנו לא שמים לב, כיצד בהבל פה אנו שופטים אנשים לשבט ולא לחסד, כיצד אנו מרשים לעצמנו לפסול אותם בלבנו, וחושבים שזוהי דרך העולם. עכשיו הם ימות הסליחה, הימים הנוראים, בהם כל אדם מצווה לעשות לעצמו את חשבון הנפש, ולשאול את עצמו: איפה טעינו השנה הזו? איך אנו יכולים לתקן?

ואנו כאומה, כאוסף של פרטים, חייבים לשאול את עצמנו: איפה טעינו השנה הזו כעם? איפה שגינו? איך אנו יכולים לתקן? האם אנו מודעים לכך שבכל פעם שבה מתעורר בלבנו רגש קטן של כעס, או שנאה, או קנאה, הרגש הזה הוא אנרגיה שנזרקת לחלל העולם ומרעילה אותו, בדיוק כפי שרעל הנשפך לים מרעיל את כל מי הים?

וכך, כאשר הרבה אנשים מרגישים רגשות של כעס, הכעס הזה מצטבר ביקום, לכדור ענק של כעס היכול להשתלט על אנשים במצוקה ולדחוף אותם למעשי יאוש. אלה הם אנשים שעושים דברים נוראים כרובוטים, בלי לחשוב, מצייתים לקול הכעס והשנאה שבלבם, ואינם נלחמים בו, כמו סבה של הילדה האומללה רוז, שהקשיב לקול השטן שבמוחו במקום להקשיב לקול החסד והחמלה. ובאותו רגע הקול הזה נשמע קול הגיוני לגמרי, הוא מציית לו, ואינו נלחם.

לכל אחד מאתנו יש רגעי חולשה בחיינו, בעוצמה זו או אחרת. אך לכל אחד מאתנו ניתנה גם המתנה הנפלאה, שהיא נשמת האדם המפעמת בנו. גם בתוך סבה של רוז מפעמת הנשמה הזו, אבל הוא לא הקשיב לה. הוא העדיף להקשיב לקול השטן. הנשמה הזו פיעמה גם בהיטלר ובנשיא אירן, אבל הם בחרו להקשיב לקול השטן.

הבחירה היא בידינו. ועכשיו הוא הזמן לעשות את הבחירה הזו. לשבט או לחסד. ביום האחרון של השנה הזו, שנת תשס"ח, בשעה שתים עשרה בלילה, עוזבת הנשמה של כל אדם את גופו לשבריר של שנייה, וחוזרת בשנת תשס"ט כדי לקבל מנת אנרגיה שתספיק לה לעוד שנה. לא כל אחד יזכה למנת אנרגיה של שנה שלמה.

הדבר תלוי בבחירות שלנו. אם נבין שכל מחשבה, כל רגש, כל פעולה שלנו משפיעים על כל העולם, נבין גם את גודל האחריות שלנו לגורלו של העולם. יש לנו אחריות לבחור בטוב, לבחור בחיים.

"ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת המוות. ובחרת בחיים".