חשבון הנפש של אולמרט

ראש הממשלה המתפטר החליט להעניק לעיתון ידיעות אחרונות מתנת ראיון פרידה בלעדי לגיליון ערב ראש השנה. "ההישג" הזה של העיתון מעורר חשדות כבדים, על בסיס הנחת יסוד שאין ארוחות חינם. יש לזכור כי אם לא יעלה בידי השרה לבני להקים ממשלה, אנו צפויים לבחירות בתחילת 2009 ועקב כך קיים סיכוי תיאורטי שגם בערב פסח יכהן אולמרט כראש ממשלת מעבר.

כשקוראים את חידושיו המרעישים של ראש הממשלה בראיון מתגנב חשד שכוונתו הסמויה, הנוספת, היא לטרפד הקמת ממשלה חדשה ולאפשר את המשך כהונתו כראש ממשלת מעבר לחצי שנה נוספת ואחרי כן - אלוהים גדול. אולמרט הוא פוליטיקאי מיומן היודע היטב כי החיים הפוליטיים הם גלגל וגלגל דרכו להסתובב.

כך או כך בדרכו החוצה משתף אותנו ראש הממשלה במהפך הקיצוני שחל בהשקפותיו, או בקיצור ב"הבנתו המאוחרת" כי ניתן יהיה להגיע להסכם שלום רק על בסיס גבולות 67. ראש הממשלה מודע לחידוש המרעיש שבדבריו ולנו נותר לתמוה מתי יאמרו לנו מנהיגינו את האמת על השקפותיהם לפני הבחירות ולא לאחר התפטרותם. קשה מאוד להניח ששרי קדימה ושרת החוץ בראשם לא ידעו על עמדות ראש הממשלה ואם לא מחו, סביר שאלו גם עמדותיהם. ייתכן שהם שואפים לשתף אותנו בעמדות אלו, אלא שראובן אדלר לא מרשה.

מתברר שכהונתו בתפקיד ראש הממשלה הקנתה לראש הממשלה גם טכניקה מיוחדת לניהול מו"מ מדיני. ראשית חכמה למד אולמרט שמו"מ מתחילים מהסוף. אתה מניח מיד על השולחן את כל הוויתורים שלך ואת הדרישות שלך מהצד שכנגד והמו"מ מתנהל רק על הדרישות שלך, כי את הוויתורים כבר עשית. כדוגמא ומופת לניהול מו"מ בדרך מופתית זו מביא אולמרט את נכונותו של בגין ב1977 להציע לסאדאת מיד את כל סיני ומנקודה זו לשאת ולתת על תנאי השלום.

אכן כשמכריזה שרת החוץ והמועמדת לכהונת ראש ממשלה שאין בישראל ימין ושמאל היא מצביעה על בעיה אמיתית. היה זה מנחם בגין ז"ל אשר קבע את התקדים הנורא לפיו, ללא כל לחץ מדיני או צבאי חיצוני, או איום ממשי אחר, מנהלת ישראל מו"מ עם מדינת אויב ומציעה לה מראש את כל הוויתורים האפשריים. עקב כך נקבע תקדים לפיו שום מנהיג ערבי אחר לא יסכים לדבר איתנו על פשרה טריטוריאלית.

מאז תקדים זה [לו התנגד אולמרט הצעיר ששינה את השקפותיו מאז] מתקשה גם הליכוד להגן על עמדות נוגדות. כיצד ישכנעו מנהיגי הליכוד את העם שדווקא עם סוריה הם יגלו נחישות יתר במו"מ. כיצד, לאחר שמנהיג הליכוד שרון יזם וביצע תוכנית נוספת לנסיגה, ללא תמורה, ישתכנע העם כי אין בליכוד איזה מנגנון הרס פנימי הגורם לראשיו לבגוד בעמדותיהם המוצהרות ובציבור שולחיהם עם הגיעם לשלטון?

כזכור, מפלגת העבודה, אשר פעם הייתה בה השפעה ממשית לזרם מרכזי שדגל בפשרה טריטוריאלית ושלא הסכים לנסיגה לקווי 67, נאלצה לתמוך בהסכמי קמפ דייוויד בחירוק שינים. כאשר הציג בגין קודם לכן את תוכנית האוטונומיה הזהירו אותו רבים ממנהיגי ממפלגת העבודה כי בכך הוא מכשיר נסיגה מלאה מרמת הגולן ומקים את הבסיס למדינה פלשתינית עצמאית ברצועת עזה ובגדה המערבית-בגין לא הקשיב לכל האזהרות. הוא חשב שבהסכם עם מצרים הוא יקנה לישראל חופש פעולה בזירות אחרות.

ויתורים ללא תמורה

מדוע נכרת הסכם השלום עם מצרים? האם ב-1977 ארבה סכנה של תקיפה מצרית נוספת בסגנון מלחמת יום הכיפורים? התשובה שלילית. ב-1977 כבר נטשה מצרים את הגוש הסובייטי ונשענה על תמיכה מסיבית של ארצות הברית בת בריתנו. בעקבות הסכם הביניים מ-1975 נפתחה מחדש תעלת סואץ ואוכלסו ערי התעלה שנהרסו במלחמת ההתשה. לא סביר להניח שמצרים הייתה מנסה שוב את כוחה במלחמה עם ישראל ומסכנת הישגים ממשיים תמורת מלחמה מפוקפקת.

נכונותו של אולמרט לסגת לגבולות 67 ולהקים מדינה פלשתינית, משדרת לצד שכנגד ובכל העצמה שהחמאס צדק. הוויתורים הישראלים כבר הונחו על השולחן ואם נבחן היטב ישראל כבר מוכנה לשקול את זכות השיבה ובלבד שלא יקראו לה זכות שיבה. אם זו העמדה הישראלית לאחר פרוץ האלימות ב-2000, מה צריכים הפלשתינים להבין מכך. האם יש להתפלא ששוב מאיימים עלינו באינתיפאדה נוספת. האם יש מי שבאמת מאמין שהנחת כל הוויתורים על השולחן, בהיעדר מוחלט של פרטנר בעל סמכות בצד הפלשתיני משרתת את השלום?

כך גם נכונותו של ראש הממשלה [בעמדתו זו הוא אינו היחיד] לסגת מרמת הגולן. ישראל אומנם יכולה לתבוע הינתקות של סוריה מאירן, אבל תביעה כזו אינה ממש לגיטימית וחמור יותר היא אינה ניתנת לאכיפה. כל היתרונות והתקוות שתולים בהסכם עם סוריה כגון, החלשת החיזבאללה והניתוק מאירן הם חלומות שווא.

האינטרסים של סוריה בלבנון ברורים ומדיניותה האזורית לא תשתנה בשל השבת חבל ארץ לא משמעותי לידיה. זו הסיבה גם שסוריה אינה ממהרת לשום מקום. גם מבלי לחתום על הסכם שלום הצליח אולמרט לחלץ אותה, במו"מ אווילי, מהמצור הבינלאומי, ללא מתן תמורה כלשהי.

עמדתו של אולמרט סופה להזמין לחצים בינלאומיים קשים על ישראל להוסיף ו"להגמיש" את עמדותיה ולסכן אינטרסים קיומיים שלה, מאחר שמדינות רבות, לכשיגיעו למסקנה שהסכם אפשרי, יבקשו לקושש עמלה לעצמן. כך אירע בעבר וכך יקרה בעתיד. קשה להבין כיצד לאחר שנים כה רבות של הבנה נאותה של המציאות המזרח תיכונית, לא הפנים ראש הממשלה אמיתות ברורות אלו. האם באמת החשש מאימת הדין הפלילי והרצון לגייס אהדה תקשורתית גוברים על כל שיקול אחר? האם הרצון להכשיל הקמת ממשלה חלופית הוא המניע העיקרי לראיון המביש הזה?

למרבה הצער, הסימנים מצביעים על כך שעמדות המועמדת לכהן כראש ממשלה, השרה לבני, זהות לעמדת ראש הממשלה וייתכן שאף "פשרניות" יותר, אחרת היא הייתה נחפזת להתנער מדברי ראש ממשלתה. הביטוי של השרה לפיו אין ימין ושמאל בישראל משמעו למעשה כי יש רק שמאל וכי קדימה מאמצת את עמדות מר"צ במלואן. אין להתפלא שמר"צ מחוזרת כל כך במו"מ הקואליציוני המתנהל. גם אם תקום ממשלה ושס בתוכה, הממשלה הזו תהיה ממשלת שמאל מובהקת שתחתור לנסיגה לגבולות 67, עם או בלי הסכם שלום.