יומו האחרון של משה רבנו היה גדוש פעילות. הוא כינס את בני ישראל להשלמת מעמד הר סיני (כפי שהראינו במאמר הקודם), סיים את כתיבת ספר התורה הראשון בהיסטוריה, הלך משבט לשבט על-מנת להיפרד, קרא את שירת "האזינו" ונתן את ברכתו האחרונה לעם ישראל כולו. באותו יום גם העביר משה סופית את הנהגת העם לידי יהושע.
הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל - ואולי גם בתולדות האנושות - בה נעשתה העברה כזו של הנהגה. ראשית, ההעברה בוצעה בעוד המנהיג הפורש בחיים, ולא אחרי מותו כמקובל בחברות המלוכניות של אז (וגם של ימינו). שנית, הכל נעשה בפומבי ובצורה השקופה ביותר שניתן.
את כל סדרי ההעברה קבע הקדוש ברוך הוא עצמו מספר חודשים קודם לכן. בפרשת 'פינחס' מספרת התורה כיצד ביקש (ולמעשה דרש) משה מה' למנות לו מחליף, על-מנת ש"לא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". בניגוד למנהיגים רבים, היורדים מן הבמה בלא כל איכפתיות לגבי מה שיתרחש אחריהם, משה מוטרד ערב מותו לא מענייניו האישיים ולא מהירושה שיותיר לבניו, אלא מענייני העם ומירושת המנהיגות.
משה אינו מצהיר, בתום לב אמיתי או מעושה, שאינו מתערב בבחירת יורשו. חז"ל מספרים בגילוי לב אופייני, שלמעשה משה רצה להוריש את תפקידו לבניו אך ה' השיב לו: יהושע - המשרת הנאמן, אשר ליווה אותך ארבעים שנה ולא עזב את בית המדרש, אשר מצד אחד היה המנהיג הצבאי הראשון של העם במלחמת עמלק ומצד שני עבד כשַמָש פשוט וסידר את הספסלים לאחר הלימוד - הוא המנהיג הראוי. ומשה אינו מתווכח אפילו לשנייה, אלא מעביר את ההנהגה ביותר מאשר נפש רחבה.
בשתי ידיים ובפרהסיה
כבר אז מצווה ה' שהכל ייעשה בפומבי: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציוותה אותו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו, למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'".
יש כאן כמה שלבים. ראשית, משה מצטווה לסמוך את ידו על יהושע בארבע עיניים ובכך להודיע לו על מינויו. שנית, עליו להודיע על כך לאלעזר הכהן ולכל העדה - ראשי העם. שלישית, עליו להעביר ליהושע את הסמכות הרוחנית, כנראה שוב בסמיכת ידיים. ורביעית, אלעזר ישאל באורים ובתומים - אבני החושן המשמשות להתקשרות ניסית עם ה' - ויקבל אישור פומבי לבחירה. וצריך לשים לב מה עושה משה: הוא מעמיד את יהושע לפני אלעזר הכהן והעדה, ואז סומך עליו את שתי ידיו. לא סמיכה ביד אחת בצנעה, אלא סמיכה בשתי ידיים בפרהסיה. הוא אשר אמרנו: בנפש חפצה.
מה קורה בחודשים שבין אותה סמיכה ראשונה לבין יום פטירתו של משה? איננו יודעים והתורה איננה מספרת. עם זאת, סביר מאוד להניח שזוהי תקופה של "חפיפה", הן בענייני הרוח והמצוות והן בענייני החומר וההנהגה. הקלות בה נכנס יהושע לנעליו הענקיות של משה, כפי שניכר בפרקים הראשונים של הספר הקרוי על שמו, מלמדת שהוא לא רק הפנים את דרכיו של משה בעת ששירת אותו, אלא גם קיבל ממנו הדרכה מעשית.
וכך אנו מגיעים לאותו ז' באדר, יום פטירתו של משה, המתוארת בפרשת השבוע. "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם". בכוונה לא פיסקנו את מילותיו הראשונות של הפסוק, משום שכפי שנראה מיד, הן ניתנות לשני פירושים. אבל תחילה נעמוד על עצם המעמד.
ניתן לומר, שאם מה שתואר בפרשת 'פינחס' היה מעמד הטלת הרכבת הממשלה, מה שמתואר בפרשתנו הוא מעמד השבעתה. יהושע הופך מהמנהיג המיועד למנהיג בפועל, וכאמור - עוד בחייו של משה. אין זה אילוץ, כמו במקרה של דוד הממליך את שלמה על-מנת לבלום את מרידתו של אדוניה. אין זה מילוי מקום, כמו יורם שהחליף את אביו עוזיה שלקה בצרעת. זהו צעד מתוכנן ומכוון, המקבל את אישורו הבולט של ה'. מיד בפרשיה הבאה מספרת התורה, שכאשר נקרא משה בידי ה' בפעם האחרונה בחייו לאוהל מועד, הוא הצטווה להביא עימו את יהושע - שהרי הלה הוא כעת המנהיג.
הפומביות שבהעברת המנהיגות נועדה לצורך ברור, כפי שאומר החזקוני: "שלא יאמרו [ישראל] למחר: בעוד שהיה משה קיים לא נתן לך רשות". אסור שיהיה שום פקפוק, שום הרהור ושום ערעור. משה מראה לעם כולו - לא לעדה בלבד כמו בפרשת 'פינחס' - שיהושע הוא יורשו. וזה עובד. כאשר יהושע מזכיר לבני גד, ראובן וחצי שבט מנשה את חובתם לעבור חלוצים לעבר הירדן המערבי כתנאי לקבלת הנחלה בעבר הירדן המזרחי, הם משיבים: "ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך". בלי חוכמות ובלי התחכמויות.
חזק ואמץ
כאמור, את חלקו הראשון של הפסוק ניתן לחלק בשתי דרכים שונות, עליהן עומד בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין. השאלה היא, היכן יש לשים את הנקודתיים. האם עלינו לקרוא "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ"? או שמא "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו: לעיני כל ישראל חזק ואמץ"? אומנם חז"ל בטעמי המקרא חילקו את הפסוק לפי הדרך הראשונה, אך הפשט מאפשר גם את השנייה. וכפי שאומר הנצי"ב, יש יותר ממקום אחד בספר דברים בו משתמש משה במתכוון בכפל לשון שכזה.
אם נאמר שהמילים "לעיני כל ישראל" הן חלק מהתיאור של המעמד, הן מלמדות אותנו על המשך מגמת הפומביות של משה. אך אולי מוטב לומר שהן חלק מהציווי ליהושע, משום שעל הפומביות כבר שמענו. ואם כך, האמירה היא "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ".
היהדות משבחת מאוד את הענווה. בדבריו המפורסמים על החובה להימנע מקיצוניות ולבחור בשביל הזהב, מדגיש הרמב"ם שרק בענווה יש להקצין ולקיים את שנאמר "מאוד מאוד הווה שפל רוח". משה עצמו זכה לשבח של "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". אך לא תמיד מידה זו נכונה וראויה.
אם מנהיג יהיה ענו, ובוודאי אם יהיה ענו מדי, הוא לא יוכל להנהיג את העם. הוא ישאף לרַצות את כולם, יימנע מכפיית החלטותיו ויגיע עד מהרה לתוהו ובוהו. משה היה ענו בנוגע לעצמו - התורה מתארת את ענוותנותו בכך שלא נפגע מביקורתם של אהרן ומרים על יחסו לאשתו - אך ידע היטב לנזוף בישראל ולהטיל עליהם את מרותו. כך למשל במרד קרח: ברגע בו ניסיונות הפיוס שלו נכשלו, ביקש משה מה' להוכיח קבל עם ועדה שהוא-הוא המנהיג הנבחר.
כאשר הוא מעביר ליהושע את שרביט המנהיגות, אומר לו משה: לעיני כל ישראל, אתה חייב להיות חזק ואמיץ. את הענווה תשאיר לחדרי-חדרים, ליחסיך האישיים, לנכונותך לשמוע עוד דעות. אבל ברגע בו קיבלת החלטה ופרסמת אותה - תכפה את קיומה, שהרי כל דרך אחרת תוביל לאנרכיה. די לנו להסתכל סביבנו כדי להבין, עד כמה גם כאן דרך התורה היא הנכונה והמוצלחת.
