שמיני עצרת המכונה שמחת תורה, זמנו קבוע בהמשך לחג הסוכות, והוא סוגר את המחזור השנתי של חגי ישראל. הוא אומנם רגל בפני עצמו, אבל הוא גם היום השמיני לשבעת ימי חג הסוכות. עניינו של חג הסוכות הוא אחדות ישראל בכלל ובפרט, אבל עניינו גם האחדות הבסיסית של מין האדם כולו. על כך דיברנו בעבר והסברנו כי לכן, בשבעת ימי החג, הקריבו בבית המקדש קורבן עבור כל אומה מאומות העולם. לעומת זאת שמיני עצרת הסוגר את חג הסוכות, הוא חג של עם ישראל לבדו. בו ביום אנחנו מסיימים את המחזור השנתי של קריאת התורה ובאותו מעמד מתחילים את מחזור הקריאה הבא. על כן היום הזה מכונה גם "שמחת תורה" כי אנחנו שמחים עם התורה, שהיא מצידה שמחה על כך שעם ישראל דבק בה.

יוצא אם כן שהפרשה האחרונה בתורה, פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, נקראת תמיד בשמחת תורה, בלי קשר ליום בשבוע בו הוא חל. מכאן שיום זה מסוגל להמשיך המון ברכה לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט, בהתאם לתוכנה של הפרשה הנקראת בו. עם זאת, הפרשה מסתיימת בפרידת העם ממשה רבנו ובתיאור מעלותיו בפסוקים הבאים: [יא] לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. [יב] וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. וצריך לנסות להבין מה ברכה יש בפרידה מן המנהיג הנערץ, וגם להבין את שלוש המילים האחרונות בפרשה ובתורה בכלל, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. ננסה להיעזר ברש"י ונראה לאן נגיע:

את המילים הראשונות בפסוק, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, מייחס רש"י לעובדה שבמו ידיו הוריד את לוחות הברית מהר סיני. את הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל הוא מייחס לניסים וגבורות שעשה משה במדבר הגדול והנורא, ואת הסיום הוא שוב מייחס ללוחות הברית; לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל, שֶׁנְשָׂאוֹ לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ, יישר כחך ששברת. וזה לכאורה פלא; אם זה מה שאמר לו הקב"ה מיד לאחר שבירת הלוחות בשנה הראשונה ליציאת מצרים, מדוע רש"י ממתין עד הסיום כדי לספר לנו על כך? וגם, איזה יישר כח יש כאן? מה כל כך חיובי באותה פעולה טראומתית? הרי חכמים משווים את מיתתם של צדיקים לשבירת הלוחות כדי לבטא עד כמה העניין בלתי רצוי, אז על זה קבל משה יישר כח?

וגם, העניין הזה כתוב בסיום וחותם התורה, במילים האחרונות של פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, מכאן שמדובר בברכה נעלית עד כדי כך שהיא המסיימת את התורה ואף את הפרשה הנקראת בְּרָכָה. הרי התורה מקפידה לסיים כל פרשה בדבר טוב, כל שכן סיום התורה כולה, שוודאי מסתיים בדבר טוב, אולי אפילו הכי טוב, רק צריך לברר מהו הטוב המסתתר כאן. כידוע, לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונות הוא עצמו הכין לוחות חדשות שעליהן כתב ה' את אותם עשרת הדברים. את הלוחות השניות קיבלנו ביום כפור כידוע, ומאז ועד בכלל זהו יום כפרה לעם ישראל.

חז"ל אומרים לנו כי אם היינו נשארים עם הלוחות הראשונות, היינו מקבלים את חמשת חומשי התורה ואת ספר יהושע בלבד. לא היה צורך בשאר ספרי התנ"ך וגם לא את התורה שבעל פה. וכאן מן הסתם יש מי שישאלו: נו, אז מה הרווח הגדול? ובכן, הלוחות הראשונות ניתנו לנו ביוזמה מלמעלה כאשר אנחנו שותפים סבילים לחלוטין. וכמו כל דבר הניתן ומתקבל בלי השקעה מצד המקבל, אין לזה קיום אמיתי כי חסרה השותפות. אומנם יש נותן ויש מקבל, אבל הנותן צריך לעשות משהו שיהפוך את מה שניתן לו, לתמורה עבור מאמץ שלו. זה מה שהיה חסר בלוחות הראשונות, וזה מה שנוסף בלוחות השניות, השותפות שלנו.

במילים אחרות, הלוחות הראשונות ניתנו לנו מלמעלה וכל מה שנדרש מאתנו זה רק לשמר את הקיים, להיות במדרגה של צדיקים שאינם חוטאים לעולם, וכל עבודתם היא להמשיך אורות עליונים מלמעלה למטה, על-ידי לימוד התורה ודבקות בכל הוראותיה. לכאורה, מה צריך יותר מזה?! אבל האמת היא שיש מדרגה נעלית יותר וזו המדרגה של בעלי תשובה. חז"ל אומרים לנו ש"במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". כי מעלתה של תשובה אמיתית היא גבוהה ממעלת התורה, וזוהי המדרגה שאליה הגענו בלוחות השניות. בשבירת הלוחות הפך אותנו משה לבעלי תשובה, ועל כך קיבל יישר כח.

למצוא את הטוב בתוך הרע

כאמור, בחג הסוכות הקריבו בבית המקדש קרבנות כנגד שבעים אומות העולם, ובעבודה זו השתתפו כל הכהנים. בדרך כלל הם היו מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עבדה שבוע בכל חצי שנה. חילופי המשמרות נעשו מדי יום ראשון, כאשר אנשי המשמר היוצא חולקים את לחם הפנים ששהה על השולחן הטהור במהלך השבוע של משמרתם, עם המשמר הנכנס. המשמר הנכנס חלק את לחמו בצפון העזרה והמשמר היוצא בדרומה, כי הצפון חשוב יותר וזה היה סימן שהמשמר הזה רק מתחיל את משמרתו. לכל משמר היה שם (היסטורי, של הכהן הראשון באותו משמר) וזה מה שכתוב במשנה האחרונה של מסכת סוכה: בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה זה שם המשמר ('משמרה' בלשון חז"ל) והמשנה מספרת שנמנעה ממנו הזכות לחלוק בצפון, שזה סימן של חשיבות כנ"ל. כלומר, הוא היה בעונש קבוע. על מה ולמה?

ניעזר בפירושו של הרמב"ם למשנה: ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה. ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם, נישאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם, והעיזה פניה ונכנסה לבית המקדש, והיכתה בסנדלה על המזבח, והייתה מדברת ואומרת לו בלשון יווני: "יאריב יאריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם" ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה, שיצא ממנה זו התרבות רעה, מה שכתבתי, וקבעו זה לדורות, משום וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. וכאן מתעוררות כמה שאלות: 1. יש מסכתות אחרות שעוסקות בעבודת המקדש, למה בחרה המשנה להביא את הסיפור הזה במסכת סוכה דווקא? במילים אחרות, איך הסיפור הזה קשור לחג הסוכות? 2. מדוע מענישים את כל המשמרה בגלל נערה אחת קלת דעת? 3. הרי אין דרכה של התורה לספר בגנות, אם לא לצורך גדול, לשם מה היא מאריכה בעניין זה (ולהעיר שהבאנו רק תמצית שבתמצית)?

עניינו של חג הסוכות מבואר בספר ויקרא (כ"ג) [מב] בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. [מג] לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. בהשקפה ראשונה יש כאן שני עניינים: כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, שזה אחדות ישראל, כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" כקביעת חז"ל, והעניין השני הוא ההשגחה הפרטית של הקב"ה עלינו, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. הסוכה מזכירה לנו שה' יתברך חופף עלינו, על כולנו בשווה, בכל מצב. וגם אם זמנית יש הסתר פנים, צריכים להתאמץ בחשיפת ההעלם, ולא להכנע לו חלילה, כמבואר בשני המאמרים הקודמים.

מכאן נובע שהא בהא תליא. המודעות להשגחה הפרטית היא המאפשרת חתירה לאחדות ישראל בלי פשרות. אולי כעת נוכל להבין את הסיפור של אותה נערה ואת מיקומו במסכת סוכה. מהמעשה של הנערה הנ"ל ניתן ללמוד שהיה פגם חמור בחינוך שהיא קיבלה, והפגם היה במסרים של חג הסוכות; לא הטמיעו בה את האמונה בהשגחה פרטית ואף לא את הערך הנעלה של אחדות ישראל. שעל כן בראותה את הקשיים אליהם נקלע עם ישראל והסבל שהיה מנת חלקו מהיוונים, נתפתתה לפרוש מעמה ולהצטרף אליהם. והעונש - בלשון הרמב"ם, המשמרה כולה נענשה משום וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. כלומר, לא היה כאן עונש לשם עונש, אלא מסר חינוכי מתמשך.

ועדיין צריכים להבין את עצם הנצחת הסיפור הקשה הזה בתורה, לשם מה לספר בגנות? כאן מאיר את עינינו כ"ק אדמור מליובאוויץ' בהסבר נפלא: דבר ראשון, מכאן למדים שלקב"ה נוגע מאוד כל יהודי, אפילו כזה שפרש מרצונו מעם ישראל. הנערה הזאת התנהגה כגויה ולכאורה איבדה כל יחס לקדשי ישראל, אז מה כבר משנה שעשתה כך וכך בבית המקדש? רואים מכאן שגם לאחר פרישתו של יהודי חלילה, מעיינים היטב ביחסו לקדשי ה' ולעם ישראל. וכשמתבוננים בכך, גם יחסה של נערה זו לעם ישראל מפתיע ביותר, וזהו הרעיון השני בהסבר של הרבי: לכאורה היא ביזתה קשות את מזבח ה', אבל מה ההסבר שלה לביזוי זה, מה הייתה טענתה למזבח - עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם. זה מה שהציק לה, שישראל סובלים והמזבח שאמור להגן עליהם - אינו עושה זאת. מסתבר שנקודת היהדות פיעמה בעוצמה, בלבה של אותה נערה, כמו בלבו של כל יהודי, גם אם בחיצוניות זה נראה הפוך. זהו הבסיס לתשובה אמיתית, וזו הברכה שבשבירת הלוחות לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל.