אחת הבעיות הקשות של ישראל ואולי הקשה מהסוגיה הפלשתינית הינה האוכלוסיה הערבית, החיה בתוך גבולותיה של מדינת היהודים. חלקם מכנים עצמם פלשתינים תושבי מדינת ישראל, וחלקם מזדהה כערבים ישראלים, אך לא בקול רם, כדי לעצבן את השכנים בעלי הזהות הפלשתינית המובהקת.
אותם לאומנים מקרב האוכלוסיה הערבית, המהווים רוב מוחץ, אומנם מזדהים עם האינטרסים של הרשות הפלשתינית, אך אינם מוכנים לחיות תחת שליטה פלשתינית ולעזוב את תנאיו הטובים של המשטר הדמוקרטי, משמר זכויות האדם, המוענקים בזכות תעודת הזהות הכחולה.
משך שישים שנות עצמאות ישראל, הערבים בישראל ובמדינות ערב, למדו להכיר את חולשתם של היהודים, בעיקר בכל מה שקשור לזכויות אדם, שוויון וכבוד האדם וחירותו. לצערי, היהודים לא השכילו ללמוד את שכניהם, ולפעמים נדמה לי שהם חושבים שישראל נמצאת באיים הקריביים, ושממשלותיה מנהלות מו"מ עם מלכת אנגליה.
כמביט מהצד, יש לי הרגשה שמישהו חושב שכמה מיליוני יהודים יכולים לשנות תרבות ותפישות עולם של מאות מיליונים בעולם הערבי. גם בוש והאמריקנים נסחפו בחשיבה דומה, והעובדה שעירק נמצאת היכן שהיא היום, הינה ההוכחה לכך.
השלינו את עצמנו בהליכה אחר פנטזיית אוסלו, וחשבנו שהיא תתגשם, אך לצערי, היא קרסה. נכנסנו ללבנון כדי לנסות ולעצב משטר דמוקרטי ונכשלנו. יצאנו מגוש קטיף, בתקווה שמהלך זה יביא לשקט ולהידברות, והמצב הידרדר עוד יותר.
הן במלחמת המפרץ האחרונה והן במלחמת לבנון השנייה, ובכל המהלכים החשובים להמשך קיומה של ישראל, שחררו ערביי המדינה הצהרות אנטי-ישראליות לעין כל. במלחמת המפרץ שרו ועודדו את סדאם חוסיין, במלחמת לבנון זימרו וחגגו לא מעטים עם חסן נסראללה ובכל פעולה שחמאס מוציא אל הפועל לרבות בפיגועים בתוך ישראל ניכרה תמיכה ברורה.
חוסר הטיפול היסודי בתופעה זו, הוא, לדעתי, ורק הוא הסיבה למה שראינו בעכו, ולצערי, מה שצפוי בשנים הבאות. מדינת ישראל צריכה להחליט כיצד עליה להתמודד למיגור תופעות כאלו, ומאידך ערביי ישראל צריכים לקבוע פעם אחת ולתמיד, האם הם רוצים תעודת זהות כחולה או צהובה. אי אפשר "ללכת" עם כחולה "ולהרגיש" שאתה הולך עם תעודה צהובה. אי אפשר להמשיך לנצל את הנאיביות והמאבקים הפנימיים בין היהודים. צריך להתמודד פעם אחת ולתמיד עם סוגיה זו שהיא יותר מסובכת מהסוגיה הפלשתינית.
ככל שנתעלם ממנה, הבעיה תהיה ממארת וקשה יותר בעתיד. מי שרוצה לחיות בדו-קיום צריך להתכוון לכך, הן בחובתו לכבד את האחר ואת החוק כמו-כן לתרום את חלקו למשקלה של תעודת הזיהוי הכחולה. אני בעד שוויון מוחלט בחובות ובזכויות וצריך למצוא לכך את ההסדר הראוי אבל המשך האנרכיה הנוכחית תביא אסון קשה ביותר על שני המחנות אבל אז כבר ניתוח לא יציל החולה וחבל.
אמריקה הדמוקרטית החליטה, לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, כי ייעצר כל מי שנמצא על אדמתה ויש לו חזות מזרח תיכונית, לרבות היהודים, ובלא אישור של בית משפט. הכנסת קיימה על כך דיון בשעתו ביוזמתי.
הגיעה העת שנתחיל לדאוג לעתיד המדינה ולא רק לדמוקרטיה. מרוב שאנו דואגים לדמוקרטיה, אולי נשאר בסוף עם דמוקרטיה, אבל לא תהיה כאן מדינה - לא לערבים ולבטח לא ליהודים.
בערים עכו, ירושלים, יפו וחיפה קל מאד ללבות את היצרים. על כתפי המדינה האחריות למצוא הסדר שיבטיח דו-קיום אבל לא חד-סיטרי. כל צד צריך לחשוב לא כיצד הוא לומד לנצל את הצד האחר כדי להשיג לעצמו רווח גדול יותר, כי מדובר ברווח זמני.
בסופו של יום כולנו נהנים מעצם קיומה של ישראל, אבל לאור מה שקרה בעכו, יהיה בלתי אפשרי להמשיך ב"הנאה" זו. עם הזמן נכה על חטא על התנהגות זו. כל צד צריך לחיות עם אמונתו ולהתחשב ברגשות האחר ולכבד את שכנו כאשר נקודת המוצא היא עשרת הדברות ומתוקף היותנו בני אנוש.
