המנהיג הראוי מול אובאמה

עשרות מאמרי הפרשנות והחנופה שפורסמו אצלנו מאז ה"הו-הא" של בחירת ברק אובאמה לנשיא ארה"ב, ייחסו לו כוונות מכוונות שונות. כל אחד מהכותבים יודע, כנראה, מה הולך הנשיא ה-44 לעשות, מרגע שיושבע על גבעת הקפיטול בתחילת ינואר הקרוב. ייחסו לו מהלכים, שספק אם אפילו שמע עליהם, בוודאי טרם חשב על אודותם.

כתבו שיוציא את חיילי ארה"ב מעירק ואפגניסטן, יקדם ביתר נמרצות את השלום במזה"ת, ידאג לאפריקה שממנה מוצאו, יצמצמם את הפערים החברתיים – ומה לא. אצלנו, ליד המקלדות בבתים, "יודעים" דברים שבשיקגו לא היה סיפק לשקול אותם. ככה זה עם הפרשנים שלנו: לרוב רואים מהרהורי לבם, מפיצים תאוריות ושמועות נעדרי ביסוס, ומרוצים מחכמתם כי רבה.

והיה אם משהו ממה שהם צופים אכן יקרה – הרי זהו נצחונם, הוכחה לחכמתם, והם ידאגו להבליט זאת שוב ושוב; והיה אם דבר ממה שניבאו לא יתגשם – מי יזכור להם זאת? וכי מי זוכר מה נכתב בעיתון של אתמול, או בטור האינטרנט של הבוקר?

השאלה הטבעית המטרידה אותנו באמת, היא אם אובאמה יהיה נשיא טוב לישראל או רע, יהיה ידיד או שמא יתייחס אלינו בשיוויון נפש? ילחץ עלינו או יניח לנפשנו? התשובות לשאלות אלה תינתנה בבוא העת, אבל גם כשתגיע העת, התשובות יהיו נתונות לפרשנות.

אם יופעל לחץ על ישראל לסגת לקווי 67, או להימנע מפעולה נגד משגרי הקסאמים מהרצועה, או לעשות ויתורים כאלה או אחרים – היחס למהלכים כאלה שמקורם בוושינגטון יהיה תלוי בעיני המתבונן. בעיני בעל עמדה פוליטית כזאת - או היפוכה.

התחושה הכללית, למרות השבחים שהועטרו על אובאמה מצד ראשי המדינה, כמו גם בעולם כולו, היא של דאגת-מה. צפוי לנו נשיא שלא יילך בדרכי קודמיו, בוודאי לא בדרכי נשיאים ידידותיים במיוחד כמו רייגן, קלינטון ובוש-הבן. אבל גם ידידים אלה, בל נשכח, בחנו אותנו, את התנהגותנו, את התנהלות ממשלותינו בעין חשדנית מעבר לאהדה בסיסית-אמיתית.

קל יותר לראש ממשלה ותרן, שמוליך את עמו לנסיגות ובמיוחד לנסיגות חד-צדדיות, לזכות בטפיחת-שכם בבית הלבן. ראש ממשלה כזה בעצם "עושה את העבודה" עבור הנשיא האמריקני. הוא מסיג את ישראל מרצונו הטוב, בלי צורך שיופעל עליה לחץ חיצוני. כך יכול היה אריק שרון להתפאר, אחרי שהסיג חד-צדדית את צה"ל, כי מעולם לא היו יחסי ישראל-ארה"ב טובים כל כך כמו בימי כהונתו וכהונת בוש. באמת, חכמה גדולה...

ספק אם בוושינגטון – אפילו זו של בוש – העריכו בכנות את שרון או אולמרט על מהלכיהם המטופשים, שלא לומר מסוכנים לישראל. מתחת לפני השטח בוודאי גם שם לא הבינו מה מצא ראש ממשלת ישראל לנכון להתנער בקלות כזאת מעמדות אסטרטגיות רבות-חשיבות עבור מדינתו. מה רואה ראש ממשלה שעודנו מכהן, להכריז מראש על ויתורים מרצון בירושלים, בגולן וביו"ש.

גם הנשיא אובאמה יהיה בוודאי ידיד-מחבק, אם ראש ממשלת ישראל יילך לקראתו, יתחייב מראש לנסיגות, לוויתורים שאין תמורה בעדם, למהלכים חסרי אחריות שיעודדו את האויב לדרוש עוד ועוד. לא הנשיא האמריקני יעצור בעדנו - גם אם יחשוב בסתר לבו, שאלה מהלכים תמוהים המסכנים את עתיד ישראל. באשר לעניינינו - הנשיא האמריקני, ובמיוחד אובאמה, בוודאי לא יהיה יותר אפיפיור מן האפיפיור.

במלים אחרות: השאלה אם הנשיא ה-44 יהיה טוב לישראל פחות קריטית מן השאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. האם יידע לעמוד על שלו-שלנו, על קווים הכרחיים שלעולם לא ניסוג מעבר להם? האם יידע לדרוש את ויתורים מהותיים מן הצד השני? האם יהיה זה ראש ממשלה שאולי לא יראה עין בעין את המהלכים העתידיים עם נשיא המעצמה הגדולה, אבל יידע בה בעת לטפח את האהדה לישראל, את הדאגה לצרכי ביטחוננו וההבנה לתביעותינו?

זו לא יכולה להיות בשום פנים ואופן ציפי לבני, גם לא אהוד ברק – שכבר ויתרו בהבל-פה, כמוהם כראש הממשלה היוצא אולמרט, על כמעט כל השטחים, וכבר רמזו אפילו על נכונות לחלוקת ירושלים. שני אלה נעדרי חוט שידרה מדיני-עקרוני. האסטרטגיה שלהם פגומה, הטאקטיקה של ניהול המו"מ העתידי - מסוכנת.

זה יכול להיות אפוא רק בנימין נתניהו, כאשר לצידו בני בגין מצד אחד ודן מרידור מצד שני. זה הולך לקרות ב-10 בפברואר, כאשר ישוב וייבחר לראש הממשלה. נתניהו אומנם לא יוכל אומנם להתפאר על יחסי-קירבה אינטימיים בינו לבין אובאמה, אבל דווקא מעמדה פחות אהודה בוושינגטון יוכל לשמור על מעמדה המיוחד של ישראל בארה"ב וגם על האינטרסים החיונים ביותר שלנו.

רק נתניהו, ובעזרת אובאמה, יוכל לקדם שלום שבו ישראל לא תוותר על ירושלים, ולא על היישובים ביו"ש והגולן. כראש ממשלה, נתניהו יוכל להשיג גיבוי למהלכיו אצל אובאמה "השמאלני" – ובתנאי שלא יפריעו לו מבית לבצר את מעמדה, ביטחונה וכלכלתה של ישראל.