דוספוביה

האם ברקת טוב לירושלים? ימים יגידו. לא סוד הוא כי המועמד החילוני נבחר לראשות העירייה לא על-פי ניסיונו המוניציפלי, השואף לאפס, אלא כברירת מחדל חילונית. הבחירה מהווה הצהרת מחאה מובהקת נגד החרדים ונגד נציגם הנבחר מאיר פרוש, עֲתִיר הפעילות הפוליטית והציבורית רַבַּת השנים.

השאלה היא מה הפֶּשֶׁר של אותו אנטגוניזם חרדי, האופייני לציונים הדתיים לא פחות מאשר לציבור החילוני - שני קהלי היעד שהכריעו את המרוץ לראשות העירייה לטובת ניר ברקת? האצבע המאשימה, כמיטב המסורת הישראלית, מופנית גם הפעם אל החברה החרדית. נטען כלפיה שהיא בדלנית, פטרנליסטית ומרוחקת מהחברה החילונית. האומנם?!

אולי מר ישראלי לא שמע על כך, אבל המהפכה החרדית כבר כאן. צעירה ודינמית, חיה ונושמת למעלה מעשור שנים ומספקת את הסחורה היטב. התפיסה הגטואית היא כבר נחלת העבר, והגישה המזַהה את החרדים עם סגירוּת והסתגרות אינה משקפת עוד את המציאות. אלפי חרדים משתלבים בתקשורת, בהייטק ובטכנולוגיה - בעיקר הודות לפתיחת המכללות החרדיות. כל זאת תוך שמירה נחושה על עקרונות היהדות ומצוותיה. שילובם בשוק העבודה צובר תאוצה, וזוכה לשבחים רבים.

חשוכים, טאליבנים ונֶעֶדְרֵי קידמה

מדוע אפוא התפיסה הסטראוטיפית מנצחת, והחרדים, כפי שהם מצטיירים בדעת הקהל ובכלי התקשורת, לעולם יהיו חשוכים, טאליבנים ונֶעֶדְרֵי קידמה? מדוע הדעות הקדומות מסרבות לרדת מסדר היום? מדוע השנאה האי-רציונלית עדיין שלטת כלפי החרדים, גם בקרב ציבור המגדיר את עצמו כמתקדם ונאור? התשובה דומני טמונה במילה אחת - דוספוביה.

זו לא מילת קסם. המפתח להתנהגות הציבור החילוני הוא הפחד המתמיד מפני אורח החיים החרדי המאיים עליו ועל אורח חייו החילוני. הוא חרד להידבק ב"חיידק" המצוות והמסורת היהודית. הגישה האפולוגטית - שקיבלה חיזוק במידה רבה מהספרות האנטי-חרדית מתקופת ההשכלה ועד ימינו - מסייעת לו לראות בחרדי אדם מיושן ובלתי רלוונטי, המנוגד להשקפת עולמו הליברלית. החילונים לא יתנו לעוּבדות לבלבל אותם, והחרדים ישָארו תמיד עבורם יצור או מפלצת מכוכב אחר.

אך מתברר שהחילונים לא לבד. בן בריתם הנאמן, כמה מפתיע, הוא לא אחֵר מאשר הציבור הדתי-לאומי. הניסיון המתמיד להידמות לחילונים בחיי החברה והתרבות, בהשכלה ובסגנון הלבוש והדיבור, גרם לרבים מבני הציונות הדתית לוותר על קיום חלק מהמצוות. מכאן טשטוש התשתית האמונית וההלכתית לכאורה המשותפת בינם לחרדים.

הדתי המצוי קרוב לדמות הצבר המיתולוגי, שניהם מאותו כפר גלובאלי משרתים בצבא, אוהדי כדורגל, צהובים או אדומים, צופים באותן סדרות טלוויזיה - דוגמת סדרות הריאליטי הפופלריות 'הישרדות' ו'האח הגדול' - גם אם אינם עומדים תמיד בסטנדרטים הלכתיים, וקוראים אותם עיתונים וספרים רבי מכר. הוא רואה את עצמו ישראלי לא פחות מיהודי, המונחֶה בהתנהגותו על-ידי מודל התרבות המערבית. כמו החילוני, החזות החרדית המזכירה לו את היהדות המקורית לדורותיה, מבית סבותיו, מרתיעה אותו.

ירושלים מוכרעת

בהתאם לכך אך טבעי הדבר כי כִּלְשׁוֹן המאזניים בבירה עשו הציונים הדתיים יד אחת עם אחיהם החילונים כדי להכריע עבור ירושלים חילונית. הם העדיפו את ההליכה על-טוטו ועל הימור מוניציפלי, בבחירה כה גורלית לעיר, על פני המועמד בעל הניסיון בגלל חזותו החרדית. סוף הסרט כבר ידוע. בגזענות ה'שחורה' ירושלים מודל 2008, על שני פלגיה אלה, הוכיחה בעליל כי לא עמדה במבחן הנאוֹרוּת, המתנערת מדעות קדומות, כפי שעשתה אמריקה הגדולה והמשוחררת.

לסיכום, ירושלים מייחלת להצלחת ראש העיר הנבחר, ניר ברקת, שהצלחתו היא הצלחת העיר. ראוי שיידע כי ירושלים היא לא עסק פרטי שאפשר להרוס ולבנות בִּמְחִי הצהרה אומללה, כפי שהצהיר לגבי הריסת פרויקט הדגל של הרכבת הקלה וגשר המיתרים. אי אפשר להוריד לטמיון מפעל של שנים, שהושקעו בו מיליונים, אשר נמצא בשלב מתקדם. צריך לזרז את בנייתו לרווחת תושבי העיר.

לשם כך יש לחסוך בדיבורים יומרניים, ולהרבות במעשים. אף לא תמיד יש לשמוע ליועצי אחיתופל, אשר אולי הם פרסומאים טובים אך לא בהכרח יודעים לנהל עיר, ובוודאי לא עיר מורכבת ומאתגרת כירושלים.