אחד הסיפורים הידועים ביותר בתורה היא הצורה בה "גנב" יעקב מאביו יצחק את הברכה שנועדה לאחיו עשו. הברכה עצמה, הפותחת במילים "ויתן לך האלקים מטל השמים ומִשְמַנֵי הארץ", מצוטטת רבות ואף פותחת את סדרת עשרות פסוקי הברכה הנאמרים מדי מוצאי שבת. אך כיצד התגלגל כל הסיפור? מדוע יזמה רבקה את מהלך התרמית הזה, בו ניצלה את עוורונו של בעלה על-מנת להעדיף בן אחד על פני הבן האחר, ובכך גרמה לאיבת עולם בין שני האחים ובין העמים שיצאו מחלציהם?
התשובה מצויה בשתי מילים בדבריה של רבקה ליעקב. הבה ונראה מה אומר יצחק לעשו וכיצד מעבירה רבקה את הדברים ליעקב. יצחק המזדקן קורא לעשו ואומר לו: "הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי". הוא מבקש שייצא לשדה, יצוד ציד, יגיש לו אוכל ומתוך נחת הרוח שתיגרם לו - "תברכך נפשי בטרם אמות".
רבקה שומעת את השיחה וממתינה עד שעשו ייצא למלא את מצוות אביו. כעת היא פונה ליעקב, מספרת מה אירע ומצטטת את יצחק כאומר: "ואברככה לפני ה' לפני מותי". אך לא זה מה שאמר יצחק. הוא אמר "תברכך נפשי"; רבקה מצטטת: "ואברככה לפני ה'". ויש הבדל תהומי בין השניים.
החקלאות והשלטון לעשו וברכת אברהם ליעקב
פרופ' נחמה ליבוביץ כבר הראתה במה ביקש יצחק לברך את עשו, שהרי כאשר הוא אומר ליעקב "ויתן לך האלקים" וכו', הוא סבור שלפניו עשו. מה כוללת הברכה? "מטל השמים ומִשְמַנֵי הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הֶוֶה גביר לאחֶיך וישתחוו לך בני אמך, אורריך ארור ומברכיך ברוך". זוהי ברכה שכל כולה גשמיות: הצלחה חקלאית ושלטון מדיני.
לעומת זאת, בסוף הפרשה מתייצב יעקב בגלוי בפני יצחק ומקבל ממנו ברכה: "ואל שדי יברך אותך ויַפְרֶך ויַרְבֶּך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתָך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם". זוהי הברכה הרוחנית: יצירת עם ישראל וירושת ארץ ישראל.
כלומר, ברור לחלוטין שיצחק לא היה תמים וקצר ראות כפי שחשבה רבקה. הוא הכיר היטב את טבעם של שני בניו וידע מה לתת למי. לעשו, "איש ציד איש שדה", הוא נותן את החקלאות ואת השלטון. ליעקב, "איש תם יושב אוהלים", הוא מעניק את הברכה החשובה באמת - ברכת אברהם.
יצחק דייק היטב בלשונו. הוא אמר לעשו "תברכך נפשי" - זו תהיה הברכה שבאה ממני, הברכה שאני מחליט עליה. זו איננה ברכת אברהם, שהיא ברכה אלוקית אשר הגיעה ליצחק בירושה מאביו. אבל רבקה שמעה "ואברככה לפני ה'" - דהיינו: הברכה האלוקית. היא חששה שיצחק עומד לעשות טעות נוראה ולהעניק לעשו את העם והארץ - ולכן התערבה.
דיבור לא מוקפד - אסון!
אין זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה בתורה, בה ציטוט שגוי או אמירה שאינה מוקפדת גורמים לתוצאות הרות אסון. נראה רק את שני המקרים הבולטים ביותר.
כבר בגן עדן (נניח בצד את המשמעויות האלגוריות של הסיפור ונעסוק רק בפשט המקרא) טועה חווה בצורה דומה. הקדוש ברוך הוא מצביע בפני אדם הראשון על עץ הדעת ומורה לו: "לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו - מות תמות". הנחש, המבקש לפתות את חווה לחטוא, אומר-שואל: "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן". חווה מבקשת להעמידו על טעותו - ועושה טעות עצומה: "מפרי עץ הגן נאכֵל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן - אמר אלהים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון".
הקדוש ברוך לא אמר מילה וחצי מילה על איסור נגיעה בעץ. חווה, אשר ביקשה אולי לגדר את עצמה ולהתרחק מן המכשול, הוסיפה איסור זה מדעתה. אומרים חז"ל: הנחש דחף אותה עד שנגעה בעץ. כאשר לא קרה לה שום דבר בעקבות זאת, אמר לה הנחש: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". ההמשך ידוע, ותוצאותיו השפיעו על כל תולדות האדם והעולם.
מקרה שני: משה. כאשר מצווה ה' על משה ואהרון לדבר אל הסלע כדי שייתן מים, משה הכעוס מוסיף תשע מילים: "שִמעו נא המורים, המִן הסלע הזה נוציא לכם מים?" כמה מן המפרשים אומרים, שכאן היה עיקר חטאו, אשר הביא לכך שהיכה את הסלע במקום לדבר אליו. מדוע כינה את בני ישראל "המורים" - דהיינו: הממרים והמורדים? ומדוע אמר בלשון רבים "נוציא" ולא אמר "ה' יוציא"? וגם מי שאינו סבור שהדיבור עצמו היה החטא, יסכים שהדיבור מבטא את כעסו של משה אשר הביאו לטעות בציווי ה'.
ושוב - התוצאות היו חמורות: משה לא נכנס לארץ. לא הייתה זו רק טרגדיה אישית מבחינתו של משה, אלא גם מבחינת העם כולו. חז"ל אומרים, שאם משה היה זה שמכניס את בני ישראל לארץ, הוא היה - בכוח אישיותו ודרגתו הרוחנית - מביא לכך שהעם לא יגלה ממנה לעולם, וכך היו נחסכות מהעם היהודי אלפי שנות נדודים וסבל.
נצור לשונך מרע
כתמיד, עלינו לחפש את המימד המוסרי בסיפורים אלו. הפעם קל מאוד למוצאו: זהירות בדיבור. כבר אמרנו כמה פעמים בעבר, שהתורה מדגישה את חשיבות שמירת הלשון, בניגוד להרגל האנושי לומר "רק דיברתי". והנה לנו עוד הוכחות למה שיכולות לעשות מילים בודדות, אפילו אם אינן נאמרות בזדון. משה דיבר יותר מידי משום שכעס, משום שארבעים שנות תלונות של העם הביאו את סבלנותו לפקוע. חווה אמרה שתי מילים יותר מידי משום שחשבה שבכך תרחיק את עצמה מן העבירה. ורבקה שינתה שתי מילים מתוך טעות.
את המסקנה היטיב לבטא החכם מכל אדם, שלמה המלך. והוא אמר אותה בקיצור נמרץ, בלי אף מילה מיותרת ואף אות עודפת: "מוות וחיים ביד לשון".
