דבר השלום וכזבו בימים ההם ובזמן הזה

עשרות שנים אני קורא יום יום ברציפות ובעיון את עיתון הארץ - את החדשות ואת המאמרים. אני בוחן ולומד את כל נימוקי הכותבים נגד הכיבוש הישראלי ביהודה ובשומרון ואת היתרונות הטובים הצפויים לעם היהודי מהקמת שתי מדינות לשני העמים בארץ ישראל המערבית, כך שכל עם ישכון לבטח במדינתו - הערבים במדינת פלשתין והיהודים (ולמעלה ממיליון ערבים) במדינת ישראל. מדי יום או יומיים, בשעת ליל מאוחרת, אני מהרהר במעשי ובמחדלי ביממה שחלפה, חושב היכן טעיתי ומה שכחתי כדי שבבוקרו של יום אוכל לתקן את הטעות. מדי פעם חלפה במוחי השאלה הטורדנית: כיצד זה, למרות דבקותי בעיתון החשוב הזה ובקריאת מאמריהם של טובי המלומדים והעיתונאים בעלי האמונה בבוא השלום לעמנו עם חיסול הכיבוש, לא השתכנעתי?

יכולתי לפטור את עצמי מעיסוק בשאלה זו בכך שאומר לעצמי כי אין לצפות ממני, בהגיעי לגיל שיבה, לשנות דעה שנקבעה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי עת הגעתי למצוות. אבל, בהכירי את עצמי, תשובה זו אינה הולמת את אישיותי, לא בימים עברו ולא עתה. בימים אלה, כאשר שינוי הדעה מקצה לקצה (במיוחד מהקצה הימני לקצה השמאלי) הוא שינוי מקובל בחברה הישראלית ומזכה את המשנה בתרועות הידד, אין סיבה שלא לשנות את הדעה.


שלום כמו בין הולנד לצרפת

בחנתי את הטיעונים הבאים מצידה השמאלי של הקשת הפוליטית, והם נשמעו הגיוניים: כאשר שניים טוענים לזכויות על כברת הארץ, חלוקתה ביניהם היא צודקת, שהרי כך שנינו מפי חכמינו ז"ל: "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - יחלוקו". החשש שמא קיומה של מדינה דמוקרטית מהים ועד הירדן יביא עליה בדרך דמוקרטית את שלטון הרוב הערבי, מהלך עלינו אימים, שהרי למרות אמונתנו כי כל בני האדם שווים ולמרות רצוננו בשלטון דמוקרטי אמיתי, אין אנו רוצים בשליטת הרוב הערבי על המיעוט היהודי. הזכות להגדרה עצמית של עם במדינתו שלו, המחייבת הקמת מדינה לכל עם, נשמעת מוכרת לפחות מאז דרישתנו מאומות העולם להכיר במדינת העם היהודי. לכן, כמעט והושטתי יד בהסכמה לבעלי דעות אלו.

אבל, עניין טורדני אחד, לא פעוט ערך, לא נתן לי מנוח: מה יקרה אחרי שתוקם המדינה הפלשתינית? האם שלום אמת ישרור בינה לבין ישראל כמו, למשל, בין הולנד לצרפת, או כמו בין גרמניה לצרפת, למרות שאיבדו את מיטב בניהן במלחמות שניהלו זו כנגד זו במאה הקודמת? לשאלה זו אין מענה במאמריהם של המלומדים. איש מהם אינו כותב, אף אחד לא אומר, שעם ביטול הכיבוש והפיכת הקו הירוק, שנקבע אחרי מלחמת השחרור, לקו הגבול הקבוע בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינית, ישכון עם ישראל לבטח במדינתו. אפילו החזרה לקווי החלוקה על-פי החלטת האו"ם אינה מוצגת כאופציה לשלום אמת.

בכל מאמר ובכל הרצאה המהללים את סיום הכיבוש כמזור לבעיות ישראל, אני מחפש את האמונה בשלום אמת ואיני מוצא אותה בהם. כל מנהיגינו - הזקוקים לקולות הבוחרים ולעין טובה ממנהיגי העולם - מבטיחים "תהליכים מדיניים". כל המדברים על סיום הכיבוש מציעים פתרונות לביטחון ישראל: מדינה פלשתינית מפורזת, כוחות בינלאומיים להבטחת הפירוז והביטחון וכיוצא באלו פתרונות של משענת קנה רצוץ. איש לא יכול להבטיח שהפירוז לא יהיה ללעג (ראו את מנהרות עזה) ושהכוח הבינלאומי לא יורחק ביום פקודה בהוראת נשיא המדינה הפלשתינית, כי תקום (כהוראתו של נשיא מצרים נאצר, בזמנו, להרחקת כוח האו"ם ממשימותיו בעזה ובסיני ולסילוקו מאדמת מצרים). אין הסבר בדבריהם מדוע העם הערבי, המצטייר בטיעוניהם כעם שוחר שלום, מעלה לשלטון בחבל עזה, בדרך דמוקרטית, את חמאס (המעוניין בחיסולה של ישראל) ולמה האליטות במצרים (בניגוד ל"אליטות" בישראל) מפגינות נגד השלום עם ישראל.

לא קראתי ולא שמעתי את המאמינים בכינונו של שלום אמת עם קץ הכיבוש, מספרים על מנהיגים ערבים בישראל, ברשות הפלשתינית, במצרים או בכל מקום אחר ברחבי תבל הקוראים לסילוקו של נשיא אירן מתפקידו בגלל שאיפתו העזה למחוק את ישראל מעל פני האדמה. אם כך, מדוע אאמין שחיסול הכיבוש - למרות הטיעונים ההגיוניים בזכותו - יביא תרופה למכאוביה של ישראל? אחרי ככלות הכל, רצוני לחיות גובר על הרצון לעשות צדק (כמתחייב ממאמריהם) בין היהודים והערבים בארץ ישראל.

מדוע מאמינים התמימים באפשרות של שלום בינינו לבין הערבים? נראה כי ההסבר לכך נמצא בדברי הכותבים והנואמים בזכותו. לדבריהם, היעדר אמונה בשלום - משמעו היעדר תקווה לעם. ובהיעדר תקווה - איך יחיה העם? האם לנצח - הם מאיימים עלינו - נחיה על חרבנו? הפוליטיקאים, מקוששי הקולות לקראת הבחירות, אינם יכולים להרשות לעצמם לומר לאזרחי ישראל: אין סיכוי לשלום אמת בדורנו, אולי אף לא בימי בנינו, כי באמירה זו ישלחו את הבוחרים להצביע לנוטעי תקוות השווא.

ומדוע ערביי ארץ ישראל קוראים לשלום? מדוע קרה שערפאת שינה לפתע את טעמו ובמקום שלושת הלאווים של חרטוּם החל לשאת זמירות של שלום? מתברר שהיה טעם בשינוי: הזמירות נשאו פרי. רבים התפתו להאמין להן, ומנהיגי ישראל מיהרו להרימו מהקרשים ולתת לו נשיאות בגדה המערבית ובחבל עזה.


לבל יוּשבַּת מאנוש זִכרנו

השיטה להתחזות כרודף שלום כדי להשיג מטרות שלא ניתן היה להשיגן בשדה הקרב אינה חדשה. אנו, החוגגים עתה את חג החנוכה, מכירים אותה מספר החשמונאים (ספר המכבים) א' (פרק י"ב), שבו מסופר כיצד גבר טריפון, שר צבאו של אנטיוכוס, על יונתן החשמונאי: "וירא טריפון את חיל יונתן כי רב הוא ויירא משלוח בו יד ויתחסד ויבא בכבוד לקראתו... ויאמר אליו מדוע תיגע את העם אשר ברגליך ואין מריבה בינינו. שלח אותם איש לאהלו ובחר לך מתי מעט ויעמדו אתנו ובא עמדי לעכו... ויאמן יונתן לדבריו ויעש ככל אשר דבר... ויהי בבואו לעכו ויסגרו אנשי עכו את דלתי העיר ויתפשו את יונתן ואת אנשיו הכו לפי חרב". ואז, מסיים המספר פרק זה באמירה בעלת משמעות גם לדורנו: "וכל הגויים מסביב חשבו לבער את העם מן הארץ. כי אמרו אבד ראש מיהודה ועוזר אין ועתה נקומה עליהם ונשבית מאנוש זכרם".

כאשר אין אמונה בשלום אמת, אין הצדקה להטיף לו. והרי אין בנמצא מאמר המשכנע בהשגתו של שלום כזה באמצעות ויתורים כלשהם. בהיעדר אמונה כזו - מוטב להסביר לעם שאין ערך לוויתורים, כי בעקבותיהם לא יבוא השלום. חשוב להסביר זאת גם למנהיגי עולם ולומר להם בוקר וערב שאין אנו מאמינים בקריאות השלום של הערבים. אל נשלה אותם בדברי הכזב על שלום אפשרי. מעשיהם של הערבים, חינוך ילדיהם, אמונתם, אינם מצביעים על כוונת אמת לשלום אמת בינינו לבינם. בתוך עמי אני יושב, ואני יודע שרבים סבורים כמוני, אך מעדיפים לעצום עיניהם מראות את המציאות נכוחה ולהיתפס לתקוות השווא המוצגות בפניהם על-ידי כל ראשי המפלגות (כמעט).

התהליכים מדיניים, ככל שיתקיימו, וכל הסדרי הביניים למיניהם חייבים לשקף את הכרת האמת. אם נגזר עלינו לחיות על חרבנו (בין אם היא שלופה ובין אם נתונה בנדנה), עד שישלימו באמת עם קיומנו כמדינה יהודית - מוטב כך, מאשר נילכד במלכודת פתאים, ויושבת מאנוש זכרנו.