לכאורה, בחופשה עושים מה שבא או מתבטלים, בחינת וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, מימוש הדחף או הצורך הפנימי לשבת בשלווה. אבל האמת היא שחופשה אמורה להיות עצירה זמנית לצורך אגירת כוחות להמשך הדרך, ובעיקר לצורך עריכת מאזן ביניים וביקורת נוקבת ביחס לדרך ולקצב ההתקדמות, וזה מה שהתכוונה להיות החופשה של הח"מ. אינני יודע עד כמה זה הצליח. אגירת כוחות – אולי כן. ניתן לבדוק את זה די בקלות ועל פניו נראה שהחופשה הועילה במשהו. מאזן ביניים וביקורת – מוקדם לשפוט עדיין. על כל פנים, היה זמן ואפילו הכרח להתבונן בפרשיות השבוע, ולגלות שוב עד כמה הדברים מדברים אלינו כאן ועכשיו, כאילו לא חלפו מאז ארבעת אלפים שנה כמעט.

כבר כמה שבועות ברציפות אנחנו חיים עם יעקב אבינו, המכונה 'בחיר האבות', וכבר הגענו לפרשת וַיֵּשֶׁב, הפרשה השלישית שפותחת בו והרביעית בה הוא נזכר כדמות מרכזית. יש כמה סיבות לכך שהוא נחשב לבחיר האבות, ואחת מהן היא שמהלך חייו בעולם הזה מהווה מעין תמונת ראי לחיי עם ישראל בכלל ולחייו של כל יהודי בפרט. סבו, אברהם אבינו, נתנסה בעשרה ניסיונות שגם הוגדרו בשם זה, וזהו. אין יותר. ביחס לאביו, יצחק אבינו, בכלל לא מוזכר המונח ניסיון ונראה כאילו חייו עברו בשלווה בלתי מופרעת. גם ביחס ליעקב לא מוזכר המונח ניסיון, אבל כל חייו הם מסכת ארוכה של התמודדות עם מצבים ואירועים קשיים, לעתים קשים מנשוא. עד כדי כך שחז"ל מאפיינים את מהלך חייו בפסקה הבאה שמצטט רש"י: "וַיֵּשֶׁב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה; אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!?"

ואכן כאמור, במהלך חייו נאלץ יעקב להתמודד עם מצבים ואירועים קשים ביותר, כאשר השיא מגיע בפרשת השבוע שלנו, כאשר בנו האהוב, יוסף, נעלם לו – והוא בטוח שלא יראה אותו שוב. אבל זה מתחיל הרבה קודם, ונסקור בקצרה את המהלכים הקודמים, כולל תזכורת למה שהחמצנו בשבוע שעבר. לקראת סוף פרשת תולדות (בראשית כ"ח) קראנו את הפסוק הבא: [ה] "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם--אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו". שליחות זו הוכתרה בהצלחה גדולה כידוע, כפי שקראנו בפרשת ויצא. אבל לפני שמתוודעים להצלחה הגדולה כפי שהיא מפורטת בפרשה הבאה, פרשת וישלח, נאלץ יעקב להתגבר על קשיים עצומים שבמהלך הפרשה הם די מוצפנים. רק לקראת סופה אנחנו מגלים מה עבר עליו באותן עשרים שנה שעשה בחרן בשליחות אביו:

(בראשית ל"א) [מ] "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. [מא] זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. [מב] לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹקִים--וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

עשרים שנה הוא הבליג על התנאים הקשים שהיו מנת חלקו ועל ההונאות שהונה אותו חמיו, לבן הארמי הרמאי. עכשיו הוא מתפרץ, כאשר התברר לו כי ללבן לא היו שום כוונות להתייחס אליו כאל חתן שמתישהו יקים את ביתו שלו הרחק מבית חמיו; כאשר הבין שחמיו הרמאי התכוון רק ליהנות מהברכה שבאה לו מעבודתו של יעקב, ולהותירו בחוסר כל. הוא הרי אומר זאת במלים ברורות באותו מעמד, בתגובה לדברים הקשים של יעקב: [מג] "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ".

אצל לבן הנבל, יעקב אמור היה לתפקד על תקן של כושי, שיכול ללכת (לבדו) אחרי שעשה את שלו. אבל השליחות של יעקב הייתה לבנות את בית ישראל ולא היו לו שום כוונות להיכנע לגחמות של חמיו הנבל. ומכיוון שהאלוקים בכבודו ובעצמו מתערב לטובתו, כפי שמספר לו חמיו כמה פסוקים קודם: [כט] "יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע". יעקב גם מצליח להיחלץ מאחיזתו של לבן, ומגיע בשלום חזרה לארץ כנען. וכמסקנה מן העובדה שעד כאן הכל הצליח לו, ועוד בהיותו בחרן – יעקב בטוח שכעת, בארץ המובטחת, הכל אמור לזרום על מי מנוחות, והוא נוקט יוזמה לזירוז התהליך: (בראשית ל"ב) [ד] "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. [ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ".


החתירה אל הגאולה

מאז ועד בכלל, יהודים מנסים למצוא חן בעיני הגויים, בעיקר בעיני אדום, ולא בכדי. כבר יעקב אבינו ידע שכאשר עשו יכבד את יעקב, כאשר יעקב ימצא חן בעיני עשו – זה סימן מובהק להתקרבות הגאולה האמיתית והשלמה, והוא מנסה. חושב שמכיוון שהצליח לעשות בשלמות את העבודה שהוטלה עליו בחרן, זה מספיק כדי למצוא חן בעיני עשו. לכן הוא מורה לשליחים לספר לעשו על הצלחתו הגשמית," וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה," כאשר המסר הפנימי הוא שהם משועבדים לי ולא אני להם. אומנם יש לי את כל הדרוש מענייני העולם הזה, אבל איני משועבד להם; לא נקלעתי למצב של "מרבה נכסים – מרבה דאגה" ונשארתי דבק בריבונו של עולם, כמו שיהודי צריך להיות. אלא שזה היה מוקדם מדי; בשגרו שליחים אל עשו – יעקב חרג מן השליחות שהייתה מוטלת עליו באותה עת, ולכן זה לא הצליח.

במקרה ההוא זה נגמר טוב לכאורה, בלי נזק גלוי לעין, אבל מאז ועד בכלל – שוב ושוב אנחנו חוזרים על אותה טעות של ניסיון לדחוק את הקץ, ונכשלים. לעתים קרובות מחיר הכשלון הוא כבד, אבל לא לומדים לקח. ויותר גרוע – לא מודים שהיה כישלון ובכך מזמינים בהכרח את הכישלון הבא. וזה משהו שמאפיין לא רק את הדורות האחרונים, אלא את בני יעקב מאז ועד בכלל. השאיפה לשבת בשלווה חזקה מאד אצלנו, כמו אצל יעקב אבינו, כי זה מה שאמור לאפיין את חיינו בגאולה האמיתית והשלמה שכולנו מייחלים לה. מפרשת וַיִּשְׁלַח ועוד יותר מפרשת וַיֵּשֶׁב, פרשת השבוע שלנו, אנחנו למדים כי הניסיונות לחיות בשלווה בטרם הגיעה העת לכך, בטרם הגענו לגאולה האמיתית והשלמה, נגמרים לא טוב; נגמרים בהפרה חמורה של השלווה היחסית שהצלחנו להשיג למרות מצוקות הגלות, ובתוכה.

כאמור, לאברהם אבינו היו ניסיונות, עשרה. ליעקב אין ניסיונות אבל יש לו צרות. בלי סוף צרות. בשבוע שעבר, לאחר שנחלץ מעשו נפלה עליו צרת דינה כידוע, שנחטפה על-ידי שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ. לכאורה, בפרשת השבוע שלנו נופלת עליו הצרה הכי גדולה, הפרידה הכפויה מבנו האהוב יוסף כנ"ל, אבל בשבועות הבאים נראה שזה לא נגמר פה. אלא שבינתיים, ננסה להבין מדוע יעקב אינו יכול להצליח בשאיפתו לשבת בשלווה בעולם הזה והריבונו של עולם בעצמו מתנגד כביכול לשאיפתו זו, כפי שמצטט רש"י מן המדרש. בפנימיות, מוסבר בחסידות כי השליחות של יהודי בעולם הזה מחייבת עבודה, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם. וכמו שמביא רש"י מחז"ל בפירוש פסוק זה (דברים ז') ולמחר, לעולם הבא, לקבל שכרם.

הסבר פסיכולוגי מעניין מצאנו בספר חנוכת התורה; כידוע, עשו ויעקב חלקו ביניהם את ירושתו של יצחק; עשו בחר בחיים טובים בעולם הזה, שעל כן מכר ליעקב את הבכורה – המחייבת לכאורה ויתור על הנאות העולם הזה לטובת חתירה לחיי העולם הבא, בעוד יעקב העדיף זכייה בחיים נצחיים בעולם הבא על פני זמניותו של העולם הזה. אבל במציאות אנחנו רואים שצדיקים כמו יעקב – דווקא לא חושבים שהם זכאים לעולם הבא, והם כאילו מוותרים עליו כי אינם רואים עצמם ראויים לבוא בשעריו, בעוד בני עשו דווקא בטוחים שהם הולכים ישר לגן עדן והעולם הבא כולו שלהם. וההסבר, אם עשו יהיה בטוח שאין לו עולם הבא – גם עולם הזה לא יהיה לו כי לא יוכל ליהנות ממנו בידיעה שאחרי שבעים שמונים שנה הכל נגמר. הוא בטוח שיש לו עולם הבא ולכן יכול ליהנות מהעולם הזה בשלמות. ויעקב, אם יהיה בטוח שיש לו עולם הבא – יתנחם בכך, ויוכל ליהנות גם מהעולם הזה.

במלים אחרות, הצרות התכופות שנופלות על יעקב אבינו ועל כל אחד מאתנו, מאלצות אותו-אותנו להמשיך בהתמודדות עם קשיי העולם הזה ולנצח, בדרך אל העולם הבא שהוא מניח שאין לו. והכל תוך דביקות מוחלטת בבורא עולם ומנהיגו. בלי שום סטייה מדביקות זו. זה מה שמאפיין את אבינו יעקב וזה מה שצריך לאפיין גם אותנו. ואין הכוונה שחותרים לעולם הבא שיגיע מתישהו בעתיד הרחוק, כי הרי לא חושבים שזכאים לאותו עולם. אלא הרצון הוא לשבת בשלווה בעולם הזה, שזה כבר מעין עולם הבא. כאמור אשליית השלווה בעולם הזה מתנפצת שוב ושוב, ובימינו אין צורך להאריך בהסברים ובדוגמאות. כל אחד וכל אחת חווים את ערעור השלווה המדומה שהייתה מנת חלקנו. הבעיה היא שממשיכים בניסיונות למכור לנו הבטחות לעתיד ורוד, הבטחות שאין להן שום כיסוי במציאות ואף להיפך. כי בניסיונות ליישם את אותן הבטחות, טמונים זרעי הפורענות הבאה. הגיע הזמן שנתפכח ונבין כי רק בעבודה קשה נגיע אל היעד הנכסף, הגאולה האמיתית והשלמה.

וכאשר זו תגיע סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.