לא יהודית ולא דמוקרטית

"בפרוץ" המדינה שלח דוד בן-גוריון את גולדה מאיר לניו-יורק כשכיסיה ריקים, לקושש תרומות מעשירי היהודים. בן-גוריון אמר לגולדה "אם לא יתרמו היהודים - לא תהיה מדינה!". גולדה הסתובבה בניו-יורק חסרת יכולת לקושש דולרים. בין היהודים שפגשה היה מאיר לנסקי הצעיר, גאון השקעות והלבנת כספים של המאפיה האמריקנית. כששמע ממנה על המצוקה, הוא פרסם מודעה ש"נתרמה". במודעה הורה לעשירי היהודים באמריקה להתייצב באולם אירועים ש"נתרם", להתכבד מהכיבוד ש"נתרם", ולהאזין לנאומה של גולדה מאיר שתסביר מדוע עליהם לתרום למדינה שזה עתה הוכרזה ונלחמת על קיומה נגד צבאות הערבים. השמועות לפיהן אויביו של לנסקי נמצאים בקרקעית הנהר כשגוש בטון יצוק לרגליהם עשו את שלהן. עשירי היהודים הגיעו ותרמו סכומים נאים. לעולם לא נדע האם תרמו משיקולים ציוניים, או "שוכנעו" על-ידי לנסקי. הכסף שימש לפעולות רכש הנשק הראשונות של המדינה. לנסקי לא העלה בדעתו כיצד תגמול לו המדינה שעזר לייסד.

מייסדי המדינה הקימו מדינה עבור יהודי העולם. חוקקו את "חוק השבות" המעניק אזרחות ליהודים עולים. במחדל הנהגה הניחו לביהמ"ש העליון לחטט ללא הרף בחוק עד שסוגיית "מיהו יהודי" הפכה לדבר מעורפל. הרגע המכונן שבו רוקן "חוק השבות" מתוכן היה כאשר אסר שר הפנים על מאיר לנסקי בהיותו כבן 70 לעלות ולחיות את שנותיו האחרונות בארץ ישראל, בטיעון דמגוגי כאילו זה ייבא עימו את הפשע המאורגן. שנים אח"כ יושם החוק בניגוד לכוונת המחוקקים כדי להכניס מאות אלפי גויים לישראל בתוך זרם העולים, חלקם ממש שונאי יהודים. אלפי גויים נוספים נכנסו עם זרם העובדים הזרים שיובאו לארץ. בתהליך אוסלו פשוט התעלמו מהחוק. אפשרו כניסת מאות אלפי ערבים למדינה כולל ביהודה ושומרון. למעשה היה ניסיון ברור להחלפתו ב"זכות השיבה".

המדינה הוקמה עבור יהודי העולם ובהם ניצולי שואה. לכן חרטה המדינה על דגלה להעניש את "הנאצים ועוזריהם" בחוק מיוחד שחוקק. החוק חל על פשעי השואה שבוצעו טרם הקמת המדינה, על אדמת מדינות אחרות, וכנגד יהודים שטרם יכלו לקבל אזרחות ישראלית! תחולת החוק רחבה ללא תקדים, כמו התקדים ההיסטורי של פשעי השואה. איוון האיום זוהה והורשע בבית המשפט המחוזי ונידון למוות, על-פי החוק, בגין היותו "שומר במחנות" שבהם הושמדו יהודים! אולם ביהמ"ש העליון של ישראל שחרר לחופשי את איוון האיום בטיעון טכני דמגוגי, לפיו הוא לא הואשם כי היה "שומר במחנות" ולכן לא היה יכול להתגונן!

רצינו להאמין שבסוגיית "מיהו מחבל" המדינה תעצב מדיניות בהירה יותר; אולם ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ, פסל רשימה בראשות הרב כהנא שהגיש לרשם המפלגות את התנ"ך כמצע המפלגה. אותו בג"צ אישר שוב ושוב למפלגות בראשות מחבלים ערביים להיבחר לכנסת. הדבר נעשה למרות מידע מבוסס בתצהירים של שרות הביטחון הכללי. המחבל עזמי בשארה ישב בכנסת ישראל הנוכחית ונסע למדינות ערב שם נפגש עם שליטים עוינים וראשי ארגוני טרור. המשטרה והתביעה לא עשו לו דבר. במלחמת לבנון השנייה כיוון את הפגזות חיזבאללה מלבנון. נאמר לו כי הצטבר מידע שהצגתו במשפט תביאו למאסר ממושך, והוא נמלט. עזמי ממשיך לקבל שכר חבר כנסת. הוא לועג לביהמ"ש של "היהוד" מדי חודש בלכתו לסניף בנק ערבי בירדן "כחוק".

בנגב בנו הערבים כ-100,000 מבנים בלתי חוקיים. כך גם בגליל. הממשלה נואשה מזמן מהאפשרות שהערבים יבנו את בתיהם בהתאם לתוכנית המתאר הארצית. היא הקימה וועדה בראשות שופט (בדימ.), שהמליצה לתת לערבים את האדמות שגזלו מהמדינה, ולהעניק לבתים הבנויים עליהן רישיונות בדיעבד. ביישובים אלו המשטרה אינה מסוגלת לבצע מעצרי מסיתים מבלי שתרכז אלפי שוטרים ותסתכן בפוגרום שבו יחטפו שוטרות. על אכיפת הסדר, גביית המיסים, ואיסוף כלי הנשק הבלתי חוקיים שברשות הערבים, הממשלה אפילו לא חולמת.

לכאורה אמורה מדינת ישראל להבטיח פולחן דתי חופשי לבני כל הדתות, קל וחומר ליהודים שעבורם נוצרה המדינה; בפועל, היהודים מופלים לרעה ונאסרת עליהם תפילה בהר הבית ובמקומות מקודשים אחרים. בחג הסוכות האחרון "התירה" המשטרה רק לקבוצות קטנות של יהודים לעלות לזמן קצר להר הבית מבלי להתפלל, כדי לא להרגיז את הווקף המוסלמי. לבסוף הווקף התרגז, והמשטרה אסרה על היהודים לעלות להר בטענה שאין לה די כוחות כדי לאבטח אותם. על-פי תיאורי כתבים היו לה די כוחות כדי להכות את היהודים מסורבי העלייה להר. מרבית הכותל המערבי משמש כקיר לבתי ערבים בעיר העתיקה. הם נוהגים לעשות את צרכיהם על הקיר הזה בביתם! המדינה אינה אוכפת את חוק התכנון והבנייה על הקיר שנבנה לפני יותר מ-2000 שנה. החוק לשמירת מקומות קדושים מיושם בפועל להעסקת עובדי משרד הדתות המדריכים את התיירים הנוצרים ונשיאי מדינות השוטחים בקשות בכתב לאלוהים בחריצי ה"קיר".

בעקבות בג"צ עדל כעדאן המפורסם, יכול ערבי להתגורר אפילו בבני ברק החרדית. אך אכיפת החוק מפלה את היהודים המתיישבים בעיר שרוב תושביה ערביים. עסקת קניית בית הנעשית כחוק, מצולמת ומתועדת, ורואים בה את הקונה הערבי סופר שטרות כסף אינה מספיקות כדי למנוע גרוש יהודי מהבית שקנה כחוק! בית המשפט לא הורה לגרש יהודי מביתו. כיוון שכך, שר הביטחון אהוד ברק החליט שרירותית לגרש יהודים מהבית בחברון. הגירוש בוצע בזמן הפריימריז במפלגתו. קשה להימנע מהתחושה שההחלטה התקבלה תוך פזילה לרבע ממצביעי הפריימריז הערבים והדרוזים במפלגתו.

"חגיגת הפריימריז" היא הסיבה להעלמות הדמוקרטיה. כרבע ממצביעי הפריימריז בשלושת המפלגות הגדולות הם בני מיעוטים, ערבים דרוזים ואחרים. הצבעותיהם המאורגנות בחמולות אחידות אינן מייצגות את רצון הבוחר היהודי. התופעה הזו ראויה לטיפול עיתונאי נוקב! אך העיתונות עסוקה במסע דה-לגיטימציה של פייגלין. ייצוג יתר של הערבים ב"מפלגות יהודיות", בנוסף לחברי הכנסת הערבים, אינו נושא תקין פוליטית. ייצוג יתר ערבי אינו דומה כלל לייצוג יתר של היהודים בפוליטיקה האמריקנית. אמריקה אינה מוקפת 23 מדינות יהודיות החותרות להשמידה! הציבור היהודי בארץ החל להבין כי "מפלגת האבודה" ,"מפלגת אחורה" ו"הפירוד" מכרו את החזון הציוני בנזיד כיסאות. תופעת הפייגלינים היא הניסיון הציבורי הראשון להציל מפלגה מידי ראשיה.