מדוע אנו נכשלים בהסברה ובפרט בשפה הערבית?

טבען של מערכות הוא שהן מתבשמות ממה שהן נוטות לזהות כהישגים חסרי תקדים של עצמן, מעין טפיחה עצמית על האגו. תכונה מוכרת זו היא בדרך כלל בעוכריהן של אותן מערכות, ולפיכך הן "נאטמות" מפני מבקריהן או כאלה המנדבים עצות מניסיונם.

האמור לעיל מתייחס במידה רבה למכלול ההסברה של ישראל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', אשר זכה למידה בלתי מסויגת של שבחים, בראש וראשונה נוכח ה"הצלחה" חסרת התקדים של "האחדת" המסרים במסגרת מרכז ההסברה הלאומי. הישג זה, בלתי מבוטל כשלעצמו, מייצר אומנם סוג של שיפור ארגוני, אולם דומה שוב כי במבחן התוצאה מזדקרת לעין מציאות של כישלון מתמשך, ככל הנראה פרי חשיבה מקובעת והעדר מעוף מספק. על אף זאת, ספק אם בנמצא "פתרון קסם" הסברתי להתמודדות עם רצף התמונות המייצרות בתודעה הבינ"ל דימוי עויין ודמוני של ישראל – הצד החזק ללא עוררין בעימות זה.

האם המסקנה הנגזרת מכך חייבת להוביל למסקנה כי אין כלל סיכוי לארגומנטציה הישראלית בהתמודדות זו? דומה כי התשובה לכך חייבת להיות שלילי ; דהיינו יש ויש אמצעים, שיטות ותכנים העשויים לכרסם ברושם הכה חד-צדדי הנחקק בדעת הקהל הבינ"ל. יצויין בהקשר זה כי אחת הדרכים לשפר את תנאי היסוד של מאזן ההסברה, היא דווקא מבצעית, אם תופנם בצידנו התובנה כי התשתית העומדת לרשות ערוצי הטלוויזיה הערביים, ובראשם אל-ג'זירה ואל-ערבייה הם בבחינת יעדים החייבים להיכלל ב"בנק המטרות" של כוחותינו.

אולם בכך לא די; גם אם ניתן להבין את המצוקה ההסברתית של ישראל בזירה הבינ"ל, אין לקבל כל תירוץ ו/או צידוק לתבוסה המהדהדת שלנו בכל הקשור להסברה בשפה הערבית, הן כלפי האוכלוסיה ואנשי החמאס בשטחי הלחימה ברצועת עזה, ולא פחות מכך דעת הקהל במדינות ערב. מימד זה הוא בעייתי במיוחד, שכן במצבי לחימה בשטח האויב, ובפרט בתוככי אוכלוסיית פליטים צפופה ובעלת מאפייני מסכנות ודלות, העברת מסרים בשפת המקום חייבת להיעשות באמצעים היעילים והמובהקים ביותר, ובראש וראשונה באמצעות שידורי רדיו שנגישותם ברורה מאליה. דווקא בתנאי לחימה, בהעדר אספקת חשמל שוטפת, נצמדים המקומיים למכשירי טרנזיסטור כדי לשמור קשר עם "העולם החיצון".

בצידנו משתבחים ב"מעלליו" המופלאים של קצין דובר צה"ל, בהופעות תכופות בשפה ערבית עשירה ומדויקת בערוצי טלוויזיה המשדרים לעולם הערבי, כמעין "מכפיל כוח" משמעותי ביותר, וכמי שמצליח להזים את "מתקפות השטנה" של המראיינים הערביים. הופעותיו מעצבות דימוי של דוד נגד גוליית, מעין גיבור טרגי המוצא עצמו נאלץ להשיב מלחמה שערה, אף אם ידוע לו שדבריו נופלים על אוזניים ערלות, גם אם נאמרים בעוצמה ווקאלית עתירת דציבלים. תמוה להיווכח כי אלו הן ה"דיוויזיות" של חטיבת דובר צה"ל, גם בעיתות מלחמה ובפרט כאשר המדובר בלחימה שבה נודע לתקשורת מקום של כבוד.

מי שעוקב אחר רחשים ותשומות בכלי תקשורת בינ"ל וערביים, יכול להיווכח כי חרף הפעילות המאסיבית של צה"ל ברצועת עזה, עדיין שולט ברחוב העזתי הלך רוח המצביע על מעין הזדהות עם אנשי החמאס, בעוד מתעצמת המשטמה כלפי צה"ל. אלו הן נסיבות בעייתיות ביותר מבחינת הצד הישראלי, מאחר שדימויה של ישראל המושרש בתודעה הפלשתינית הוא דמוני ועוין, באופן העלול להקשות על כוחותינו בבואם לבצע פעילות רחבת היקף בתוככי מחנות הפליטים ברצועה. משום מה צה"ל טרם הפנים את לקחי הצבא האמריקני מניסיונו בלחימה בשטחים בנויים בעירק, ואינו מקדיש תשומת לב מספקת לשילוב מרכיבי לוחמה פסיכולוגית "לבנה" והסברה ממוקדת בשטח, גם כדי להעביר מסרי אזהרה לגורמים בלתי מעורבים. אחר הכול, קשה להסתפק בכרוזים ובמגאפונים כאמצעי הולכה של מסרים בעיתות לחימה.

מודגש כי קיימת תשתית זמינה לשיפור מהותי של מיצוב תקשורת רדיו בשפה הערבית, בהינף יד ממש, ע"י שינוי ייעוד של משדרים של קול ישראל הפרוסים בדרום. לטענת גורמים טכניים של 'בזק', נדרשת החלטת קברניטים כדי להסב משדר אחד או שניים המשרתים כרגע את 'קול המוזיקה' למשל, ולהעביר דרכם את שידורי קול ישראל בערבית באופן שייקלו בעוצמת שידור איכותית בעזה. בעיתות מלחמה אין מקום לשיקולים מיופייפים של שוחרי מוזיקה קלאסית, וסביר כי הדבר יתקבל בהבנה, מה גם שרשתות רדיו מקומיות כבר הוסבו למתכונת של "גל שקט".

מדינת ישראל מחויבת להעמיד לרשות צה"ל את מיטב הכלים שיש בהם כדי לשפר את תנאי היסוד לפעילות הקרקעית במחנות הפליטים ברצועת עזה, ובמסגרת זו נודע משקל בלתי נדלה לשידורי רדיו ישראלים בשפה הערבית. מחדל זה, שעליו מצביע כותב שורות אלה חדשות לבקרים, חייב לבוא על תיקונו, בוודאי כאשר אנו עומדים בפני שלב מכריע בלחימה במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה'.