הבוקר נפתח עם ביקורת נוקבת על "כישלון הדיפלומטיה הישראלית", בהצבעה שהתקיימה במועצת הביטחון של האו"ם, אשר קיבלה את החלטה 1806 הקוראת להפסקת אש מיידית ברצועת עזה. ניסיונותיה של ישראל לדחות את קבלת ההחלטה או לשנות את תכניה - נכשלו. בפועל, חמאס כלל לא הוזכר בתשעת סעיפי ההחלטה; גם לא גלעד שליט.
שרת החוץ, ציפי לבני, היא שעומדת עתה בחזית האש. הן בכירי מערכת הביטחון והן הגורמים המדיניים, מאשימים את לבני על שלא הצליחה להביא להגמשת העמדות במסדרונות האו"ם, כאילו על אדם אחד נופל כישלון היסטורי של חוסר תפישה הסברתית.
הכישלון במועצת הביטחון היה צפוי. אם מערכת הביטחון אכן "הופתעה" מלשון ההחלטה, כפי שהיא טוענת, הרי שהיא צריכה לרענן את שורותיה לאלתר. מי שחשב שמערך ההסברה הישראלי עשוי להצליח דווקא הפעם, היכן שנכשל משך שנים, הריהו מתעלם מרצף מחדלים וכשלים מהותיים במערכת הסברתית, שבפועל - אינה קיימת.
ככלל, הכישלון הדיפלומטי מורכב משני אלמנטים עיקריים: האחד, קיומו של לובי ערבי חזק באו"ם, והשני, כישלון קונספציות ההסברה הישראלית. כנגד המרכיב הראשון, נראה כי אין הרבה שניתן לעשות. נציגי מדינות ערב יודעים את העבודה היטב, הם רבים יותר, עוטים על כל מה שזז, ומעבר למערך תקשורתי מצוין ומאורגן - לא ניתן להיכחד לנוכח אינטרסים פוליטיים-כלכליים אשר עומדים גם הם בבסיס ההחלטה של מדינות מערביות רבות.
מאידך גיסא, ביחס לכישלון הישראלי בזירת ההסברה, נראה כי רק שינוי גנטי בתפישה התקשורתית המתרפסת, יכול להביא לתמורות דיפלומטיות משמעותיות. אלא שמערך הסברה אינו נבנה ביום, גם לא ביומיים, ותחילתו של שינוי תלוי אך בהחלטה. על הדרגים המדיניים להחליט כי מערך ההסברה הינו כמערך הלחימה, ודורש הוא טיפוח, תקציבים, ואנשי מקצוע ראויים.
משך שנים ארוכות שתקציב ההסברה של מדינת ישראל עומד על כ-40 מיליון שקלים בלבד, בעוד שרובו ככולו מופנה למשכורות העובדים בשגרירויות ישראל בעולם. משך שנים שאין כל שיתוף פעולה בין גורמי ההסברה הממלכתיים, ומשך שנים שהקשר שבין דובר צה"ל, משרד החוץ, משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, נע בין מלחמת אגו אחת לאחרת. הנתונים של האחד אינם מגיעים לשני, ומסרים סותרים הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף ההסברה, משל היו איבר מאיבריה.
הכישלון המובהק ביותר של מערכת ההסברה היה בהחלטה לוותר על האינטרנט ככלי במערכה התקשורתית, שנועדה לתמוך בלגיטימיות הפעולה של צה"ל כחלק מזכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל נוכח הטרור הפלשתיני. צה"ל, בניגוד לארגונים הפלשתינים (ובהם גם ארגוני הטרור המצטיינים בניצול האינטרנט), אינו מתעד את פעילותו המבצעית באופן שיטתי, אינו בונה מאגרי מידע איכותיים הפתוחים לציבור, ולמעשה אינו מציב כל מערך הגנה ראוי מול המתקפה התקשורתית הפלשתינית האפקטיבית, שאת התוצאות שלה ניתן למצוא בדוחות של האו"ם ובתקשורת הבינלאומית, העושה שימוש במאגרי המידע הפלשתינים והמשפיעה על דעת הקהל.
אל לנו לשכוח דבר אחד: הכישלון הנוכחי הינו רק סימפטום לשנים של התעלמות ממלכתית רשלנית. לא לבני ולא פקידי משרד החוץ אשמים בתוצאות ההצבעה שהתקיימה במועצת הביטחון של האו"ם. חרף האפקטיביות הראויה לכל שבח של פעולות ההסברה היזומה מצידם של גורמים פרטיים וארגונים יהודיים, הרי שמדינה אינה יכולה לדרוש תוצאות על בסיס יזומות התנדבותיות וללא כל עבודה אמיתית בשטח.
אדוני ראש הממשלה, בכירי מערכת הביטחון הנכבדים. שבו נא וקבלו החלטה, בטרם תשמיעו קול נזיפה. החליטו נא כי ההסברה הינה ככל כלי נשק במלחמת הטרור, והביאו אתם עצמכם, לשינוי מציאות בפועל. ציפי לבני אכן אינה יכולה לחמוק מכל אחריות, שכן כשרת חוץ היה בכוחה לשנות הרגלים מגונים של התעלמות תקשורתית אשר נמנעת מהתמודדות עם טענות פלשתיניות קבועות. חברים יקרים, לבני לא לבד. גם אתם עמוק במעגל האחריות.
