ראשית, החלק המרכזי של השמאל בישראל מורכב מחלקים נכבדים שבמפלגת העבודה מאנשי ותומכי מרצ, בהם כמה סופרים מכובדים, וגם אצלם, כמו אצל כלל השמאל, תובנות הפוליטיקה, אל מול המציאות הגיאו-פוליטית, עבר זמנן. מדוע?
מזה תקופה ארוכה שאותה קבוצה, ההולכת וקטנה בציבוריות הישראלית, משלה את עצמה ואת הציבור ברעיונות מוזרים של הפתרון בסכסוך עם הפלשתינים. מדובר על אותו השמאל, שבאשליות אנשיו מלבים מזה זמן רב, מציאות שאיננה קיימת. כלומר, זה בהחלט ראוי לחלום על שלום, אבל זה חמור לחיות בחלום שהוא שלום, וזאת כאשר המציאות בישראל היא רווית טרור ערבי לפחות מאז שנות ה-20 של המאה העשרים.
לחילופין, ראוי להתפכח. להסתכל סביב, ולקחת כמה דוגמאות. למשל, פרופסור אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ, ח"כ לשעבר, מומחה בינלאומי למשפט קונסטיטוציוני, בהסבירו את פרישתו ממרצ אמר: "החברים הטובים שלי במרצ, ירדו מהפסים בגלל הצורך לרצות את הפלשתינים בכל מקרה ובכל מצב".
מוסף הארץ, 16/2/2007
אפילו מחבר הספר "מזרח תיכון חדש" אמר לאחרונה: "אי-אפשר שרק ישראל תהיה המוותרת".
הנשיא שמעון פרס, בראיון בגלי צה"ל, עם טלי ליפקין שחק, 10/11/08 בהקשר לשיחות עם אבו מאזן, ודעתו על הנייה מעזה.
איתן הבר התפכח לאחרונה כאשר אמר שהנאום 'פחדני השלום' של יצחק רבין משנת 1994 היה טעות. בנאום התייחס רבין לאזהרות הליכוד של אז שטען כי "סופו של הסכם אוסלו ידוע מראש והוא יגרור טילים על אשקלון ועל באר שבע". רבין טען שהליכוד פוחד ומפחיד. רבין טעה קשות, אומר איתן הבר. ברם, לטעות זה אנושי. ולהודות בטעות זה ראוי. לחיות באשליה ובטעות, ולא להודות בה זה פטאלי זה אסון.
לקראת הבחירות, בכורח הנסיבות, חלקים רבים בציבור בישראל חושבים שהגיע הזמן להסתכל לעובדות ולמציאות בעיניים ולומר: שלום בעת הזו, היא אשליה שקרסה סופית, ומאידך התפכחות היא זו המשימה העכשווית וגם העתידית. הגיע הזמן לשנות את הגישה ליחסים עם הפלשתינים ולהשלים עם המסקנות המתחייבות מהמציאות החדשה, לרבות זו בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". אפילו שמעון פרס אמר "הנוסחא שטחים תמורת טילים איננה עובדת" בנאום משובח שנשא באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה 18/11/08.
צריך להשלים עם העובדה שבטווח הזמן הנראה לעין לצערינו לא נגיע להסדר שלום עם הפלשתינים. וזה קודם כל בגללם. מציאות הטרור הערבי הקיימת עשויה להימשך זמן רב. מציאות זו מחייבת שלא למחזר אשליות ישנות ולא לטפח תקוות שווא חדשות, כמו כאילו נסיגה בגדה או התפרקות התנחלויות תקדם את השלום. העובדות, מאז היציאה מלבנון, דרך היציאה מרצועת עזה, הוכיחו דווקא מציאות הפוכה, אלימה של הצד הערבי שחולם להשמיד את מדינת ישראל כולה. המציאות הזו גם הוכיחה כי המדיניות של "שטחים תמורת שלום", אם בנסיגה מוסכמת אם לאו, קרסה.
הנוסח הראוי: "לשני העמים שתי מדינות" בזה הסדר.
אצל השמאל קיימת טעות מהותית בדרך, שהוא מזה זמן הולך בשוגג אחריה, והיא האומרת "שתי מדינות לשני העמים". האם לא חשוב לעצור לרגע, לחשוב, אולי ראוי יותר להשתמש בטקסט אחר, אלטרנטיבי והוא "לשני העמים שתי מדינות" בזה הסדר, לאותה המטרה. בשיחות וראיונות עם פלשתינים "מתונים" רבים, אין הם מוכנים לקבל את הטקסט המוצע. ברור גם מדוע. בכך התבררו לפחות שני דברים: "שהמרצע יצא מן השק" בצד הפלשתיני מחד, ומאידך, הכנסת הראש לחול של השמאל. לכן, ראויה ונחוצה כאן התפקחות, התעוררות. ואכן היא החלה באופן רבתי. גם חלק מהסקרים על תוצאות הבחירות הצפויות מוכיחים זאת.
ההתפכחות מתרחשת גם ובמיוחד לאור העובדה שלפלשתינים שתי ממשלות, בעת ובעונה אחת. מכך ברור שמדינה פלשתינית לא תקום בעתיד הנראה לעין וזאת קודם כל בגלל הקרע האלים קודם כל בתוכם, בגלל חוסר נכונותם לפשרה טריטוריאלית, בגלל עקשנותם לזכות השיבה. אלו הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, עובדות שהציבור בישראל, להוציא את השמאל, הבין והפנים זה מכבר.
ועוד יותר מכך, כשנשאל יאסר עראפת, מהם התנאים שעם קיומם הוא מוכן לחתום על הטקסט המשפטי הבא: "עם קיום התנאים הללו, בזה הוא סוף הסיכסוך עם מדינת ישראל ואין לנו יותר טענות ואו בקשות ממנה". הוא סירב לחתום. מדוע? נהפוך הוא, הוא פתח בטרור ואינתיפאדה. מתברר שהניסיון של 100 השנים האחרונות גם אומר כי בכל שלב של מו"מ לשלום וקץ הסכסוך, תנאי המקסימום לשלום שישראל מוכנה לתת ולוותר אפילו לא פוגשים את תנאי המינימום שהפלשתינים, בהכללה, מוכנים לקבל. זו היא סיבה נוספת של חוסר סיכוי להקמתה של מדינה פלשתינית ולקץ הסכסוך. האם השמאלן המצוי חישב לעצמו היכן נעצרות דרישות הפלשתינים מאיתנו? האם בקנית בגד-ים? חלק מהשמאל בישראל קורא לציבור "אל תתפשרו" אלא שהוא, השמאל, מעולם לא התפשר, תמיד ויתר. ממנו לא ייצא ראש ממשלה וגם לא ראש האופוזיציה. השמאל לעולם לא ישכין ולא השכין כאן שלום. מאידך, למרות טיעוניו, השמאל מעולם לא ויתר על שטחים. השמאל של היום הוא ללא תוחלת.
נחוצה עוד קצת התפכחות. המבצע "עופרת יצוקה" הוכיח פעם נוספת כי "איפוק" כמו זו של עמיר פרץ, היא לא עוצמה אלא אשליה. ועוד יותר, הבלגה, בתרבות המזרח תיכונית, לצערי איננה מראה על כוח אלא ודווקא על חולשה והיא על כן הונאה עצמית אצל המבליג, אצלינו. אלו הן שתי אשליות מרחיקות לכת, שהיו נחלתם הנאיבית של חלק ממנהיגי המדינה שנכשלו במבחן התוצאה, במפגש עם הטרור ופשעי המלחמה של הפלשתינים. ואגב אורחא, ראוי לציין שבסופו של דבר, הטרור הביא קודם כול הרס עצמי אצל הפלשתינים. השמאל בישראל, עם "קשריו" לפלשתינים לא ידע לשכנע את הפלשתינים באבדון עצמי זה שלהם.
אלה שיזמו והאמינו בתוכניות שלום שהתבררו כהזויות, מאוסלו ועד ההינתקות, עד אנאפוליס, והסכמי "מדף", הפיחו בעם אשליה של אופטימיות מגוייסת. כל התוכניות האלה היו אמורות לשמש דרכים לפתרון לשלום אשר כולן הפכו בפועל לכישלון רבתי אל מול המציאות. מאידך, ההינתקות מרצועת עזה, למשל, הייתה אמורה להיות הזדמנות לפלשתינים להוכיח לעצמם ולעולם כולו שביטול הכיבוש הישראלי בעזה יביא לשינוי המצב בכל היבטיו: ביטחון, חוק וסדר, בניה ושיקום כלכלי והפסקת הטרור. זה לא קרה. מדוע? ברצועת עזה הושקעו בשנים האחרונות כחמישה מיליארד דולר. ובכסף זה אפילו בית חולים ליולדות, אחד, לא נבנה. הרוב הלך להתחמשות לטרור.
ההשתלטות בכוח הרצח הפנימי של החמאס על עזה הוכיחה שהבעיה אינה "הכיבוש", אלא שלדעתם ישראל כולה, ממטולה ועד אילת, בגבולות 67, היא כולה כיבוש. הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני העזתי שהשתלט גם הוא על חלק מהחברה הפלשתינית, גם בגדה, אינו מותיר שום סיכוי לפתרון של "לשני העמים שתי מדינות" (בזה הסדר). גם שום פיתוח כלכלי אזורי כנראה שלא יביא פתרון מדיני. ההנהגה הפלשתינית בכללה, לאורך 100 שנות סכסוך, כולל זו בישראל, מפייסאל חוסייני, דרך אחמד שוקיירי, עראפת, אבו מאזן, מוחמד ברכה, אחמד טיבי, עזמי בישארה, שייח יאסין, והייאנה, הביאה ומביאה הרס וחורבן לפלשתינים בכל מדינה שניתן לה להתבסס בתוכה. הנהגה זו לא עמדה בהתחייבויותיה בכל ההסכמים שנטלה על עצמה בירדן, בלבנון, בגדה, בעזה וגם בישראל. אי לכך, האם אפשר לתת בהם אמון?
ועוד דבר, שחלק מהציבור בישראל התפכח לקראת הבחירות והוא כי ראוי להתעורר למציאות הקיימת ששום ממשלה בישראל, בימין ובשמאל, וגם לא "ממשלת אחדות", גם אם תרצה, לא תוכל, לפנות 200 אלף מתנחלים "בנחישות וברגישות", כמו בגוש קטיף. חזרה לגבולות 67 הוא דבר הזוי מעיקרו. זהו עניין שהוא איננו ישים לביצוע כלכלית, ומעל הכול, אין לו רוב דמוקרטי.
דעת השמאל בישראל מחפשת לה גם תמיכה בחו"ל, באירופה, בדרום אמריקה. ישנם מוסדות אירופיים, של שמאל בהם אנטישמיים, אשר ממנים פעילות שמאל בארץ. ברם, בסוף נשאלת השאלה האם שמאל הוא שמאל גם אם הוא ישראלי? השמאל האירופי למשל, מתנגד לאיחוד הכלכלי של היבשת כיוון שהוא רואה באיחוד עניין קפיטליסטי. מרבית היצוא של ישראל הולך למדינות האיחוד האירופי, "הקפיטליסטי". ומאידך, בעלת הברית החשובה ביותר, במישור הבינלאומי, וספקית הנשק המרכזית שלנו גם היא קפיטליסטית, ארה"ב. האם השמאל בישראל הוא כמו השמאל באירופה? האם הוא יורק לבאר ממנו הוא שותה?
ובסיפי יצוין, שרוב הציבור בישראל, זה השפוי, שעיניו בראשו, המתון, עייף ומאס בטקסטים של השמאל מהיותם אשליות. אלו הם ביטויים שלא הוכיחו את עצמם. להלן רק רשימה חלקית שלהם: "למען השלום", "קורבנות השלום", "מזרח תיכון חדש", "מנהיגות פלשתינית שפויה", "לתת להם רובים", "לחזק את אבו מאזן", "לספק להם שריוניות", "לספק להם כסף במשאיות שוקו", "שטחים תמורת שלום", "הודנה", "רגיעה", "ברגישות ובנחישות", "הוא פאשיסט", "צריך לתת להם זבל כימי לצרכי חקלאות", "לחלק את ירושלים ואז יהיה שלום", "בגלל ההתנחלויות לא יהיה שלום", "לחזק את המתונים שבהם", "לסגת לגבולות 67 ואז יהיה שלום", "חייבים ללמד את הנכבה", "הסכם מדף" ועוד כהנה מטבעות לשון שחוקות נבובות. אל תתפתו להם, אל תתפשרו, כי ראוי לעשות מה שטוב למדינת ישראל.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
