העורף הישראלי מעולם לא היה ערוך למתקפה כימית עליו. מחדל מסיכות האב"כ, שעליו מתריע מבקר המדינה בדוח שלו על מערכת הביטחון [ראה ידיעה משמאל], הוא רק סימפטום אחד בשרשרת הכישלונות שלה.
שורשי המחדל הזה נעוצים עוד בערב מלחמת המפרץ, של תחילת שנות התשעים. הנשיא בוש-האב, רצה אז, בכל מאודו, למגר את שלטונו של שליט-עירק, סדאם חוסיין, ולצורך כך לא בחל בשום אמצעי. בין היתר הוא דאג להפיץ ידיעה, כאילו נשקפת סכנה של לוחמה כימית מצידו של הערץ העירקי, שעלולה לפגוע גם בישראל.
הידיעה, שהתפשטה בעולם הרחב וגם אצלנו, עוררה, מטבע הדברים, פאניקה לא מעטה בקרב האוכלוסיה האזרחית בארץ. פיקוד העורף בישראל הנחה אותה להצטייד, מבעוד מועד, במסיכות אב"כ, בלבוש-מגן הולם, ולהצטמצם בדלת אמותיו של מה שנקרא "מרחב מוגן", כדי להתגונן, בין היתר, מאפשרות של מתקפת-טילים בעלי ראש-נפץ כימי.
בדיעבד התברר, אומנם, למזלה הרב של ישראל, שלא היו דברים מעולם. אילו, באמת, הייתה מתרחשת מתקפה כימית, לא היו סיכויים רבים לאוכלוסיית העורף לשרוד בה. המרחב המוגן היה מתגלה במרכאותיו בלבד; לבוש המגן לסוגיו, שנמכר בחנויות, על אפודיו השונים והמגוונים, רק העשיר את כיסיהם של הסוחרים, ואילו ערכן של מסכות האב"כ לא היה שווה יותר מאלה שנוהגים לחבוש אותן בנשף המסיכות של פורים. באף אחד מאמצעי המיגון האלה לא היה כדי לעצור את הנזק הכימי.
ליגה ז'
היום כבר מותר לגלות כי מסיכות האב"כ שחולקו היו כולן מליגה ז', של עודפים שנותרו במחסני צבא ארה"ב, מימי מלחמת וייטנאם, כאבן ללא הופכין, ושלא היה בהן כדי להגן אפילו על החיילים האמריקניים. בארץ הן חולקו יותר כאמצעי-הגנה פסיכולוגי, שנועד לצמצם, ככל האפשר, את סף החרדה האזרחית. מכל מקום, ברור שתועלת של ממש לא צמחה מהן. כל ההצעות של מפעלים ישראלים לייצור ציוד-מגן נדחו אז על-ידי מערכת הביטחון. מישהו, שם למעלה, העדיף, משום מה, לרכוש את הייצור הזר, אם משום שהיה זול יותר בשל היותו מיושן כל כך, ואם משום שהיה שם מישהו שעשה מכך את הכסף שלו.
העובדה שלסדאם לא היה כל נשק כימי, שבו יכול היה לאיים על ישראל, נודעה לאוכלוסיה הישראלית רק בדיעבד. אבל גם אילו היה לו, הסיכויים שאכן היה מגיע למטרות המיועדות בארץ, שאפו לאפס. רק ראשי מערכת הביטחון, שהיו מודעים לסוד העניין, דאגו להסתיר את העובדות מעיני הציבור. הם גם נמנעו בעצמם מלהשתמש באמצעי המיגון, אלא אם כן היו בחברת אנשים שנצטוו להשתמש בהם. או אז הם שיחקו את משחק נשף המסיכות, רק משום שביקשו לשמש בכך דוגמא ומופת לאזרחים המבוהלים, וגם כדי שלא להפר, חלילה, את הצו של פיקוד העורף.
אלא ש"העורבא-פרח" הזה, של לא דובים ולא יער ממלחמת המפרץ, המשיך להזין את מערכת הביטחון גם שנים לאחר מכן. המחשבה של "אם זה לא קרה עכשיו, זה גם לא יקרה בעתיד", הולידה שאננות. איש לא טרח לחשוב על עתיד מר ונמהר יותר, ובסופו של דבר, גם כשהובטח לפני כשנה לצייד את האוכלוסיה במסיכות חדשות, במקום אלה הישנות שהוחזרו - לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לממש את ההבטחה הלכה למעשה. בסופו של דבר נותרה האוכלוסיה האזרחית ללא אמצעי-הגנה הולם.
אז למי שנותרו, בכל זאת, בבית, מסיכות ישנות ממלחמת המפרץ הרחוקה, שכבר העלו מן הסתם אבק או עובש, יוכל לעשות בהן שימוש יעיל רק ב...נשף המסיכות הקרוב של פורים.
