מי רוצה אחדות?

במחזוריות מוזרה אך בהחלט ראויה לציון, חוזרת המנטרה הפוליטית המכונה "אחדות". תוצאות הבחירות המונחות בפנינו פשוטות ביותר לפרשנות, אך הפוליטיקאים בסורם: אחדות. מר נתניהו חוזר פעם אחר פעם על נושא האחדות הדרושה "בעת הזו" בהתחשב "באתגרים" העצומים העומדים בפני ישראל. מאז הבחירות בקושי עברו שבעות ספורים וכבר מנסים לטמטם את הציבור. היה זה מר נתניהו אשר הכריז קבל עם ועולם שהעם "אמר את דברו" ושלח את הממשלה "הקלוקלת" הביתה. לא חלילה שאנשי הממשלה הנוכחית אינם אנשים טובים, אלא מדיניותם נתגלתה כ"הרת אסון" למדינה. טענותיו של מר נתניהו כלפי הממשלה היו קשות ביותר, במיוחד לאחר סיומה של מלחמת עזה. עתה, כאשר מר נתניהו קרוב מאי פעם לתפקיד ראש הממשלה, שוב הוא מנסה למכור לנו אחדות כי "כך רוצה העם". יסביר הקורא איך יתכן שה"עם אמר את דברו" ובכל זאת מר נתניהו מפרש את דבר העם כאחדות? אגב, איך באמת יודעים אם העם רוצה היום אחדות או לאו?

יש כאן תופעה פוליטית החוזרת על עצמה, ולמען ההגינות, יש לציין שמר נתניהו איננו הממציא והמפרש האולטימטיבי של תוצאות הבחירות. הרי לפי התוצאות הרשמיות וגם לפי דברי הפוליטיקאים מליכוד ומפלגות הימין, השמאל נזרק אל ספסלי האופוזיציה והימין ניצח בפער משמעותי. הדיבורים על אחדות באים מהרהורי לבם של הפוליטיקאים. העם אמר אחרת. הניסיון "לכבס" את התוצאות הוא ניסיון מכוער על גבול הזלזול בציבור.

במשטר דמוקרטי יש לכל אזרח הזדמנות בלתי חוזרת להשפיע על דמותו של השלטון החדש על-ידי האקט הפשוט של הצבעה. מעבר לכך, היכולת של האזרח מן השורה להשפיע על המנהיגות היא מוגבלת ביותר, אם לא אפסית. לכן, אם מותר להשיא עצה, כאשר הולכים אל הקלפי ומשלשלים את הפתק ראוי שקודם כל אחד יעשה שעורי בית. תעמולה אינה מספקת, ואפילו משקעים אישיים שהם תולדה של העבר או המסורת המשפחתית להצביע למפלגה זו או אחרת, אינם מהווים מתכון להצבעה נכונה. יש לבחון את המפלגות ואת המועמדים על-פי הרקורד והעשייה שלהם בעבר או לנסות לתהות לגבי המועמדים החדשים המגיעים אל קדמת הבמה הפוליטית.

כל פוליטיקאי מתחיל יודע לדקלם שהסקר האמיתי הוא יום הבחירות, וכל השאר - ספקולציות מצוצות מן האצבע. תוצאות הבחירות ברורות, ובכל זאת ישנם פוליטיקאים הטוענים שהעם רוצה אחדות. עתה הפוליטיקאים יודעים את מה שהציבור רוצה - היינו אחדות, מבלי שאותו ציבור נשאל לאחר הבחירות אם הוא רוצה אחדות או לאו. זהו סילוף של תוצאות הבחירות.

הנחת היסוד שמר נתניהו היה רוצה לראות את קדימה ומפלגת העבודה בממשלתו כנראה אינה מופרכת, אך היום נראה הדבר כבלתי מציאותי. יחד עם זאת, אל יתפלאו הקוראים אם מחר המציאות תשתנה מן היסוד. במדינה שהמילה אינה מילה והשקר הוא מטבע עובר לסוחר, שום הפתעה אינה יכולה להתרחש.

רק תמול שלשום מר ברק טען שעל מפלגת העבודה ללכת לאופוזיציה. בימים האחרונים נשמעים קולות שטוענים שמר ברק שינה את טעמו כי אומנם אמר שהולכים לאופוזיציה, אך הוא איננו אוהב את הפוזיציה. אם "למען המדינה" יקראו לו לדגל, כחייל ממושמע, הרי שהוא יתייצב. בעת כתיבת שורות אלה יש כבר ידיעה אחרת לפיה מר ברק דחה את פנייתו של מר נתניהו להצטרף לממשלה, במיוחד בגלל הסכמתו של המיועד לראש הממשלה להיענות לדרישות מר ליברמן. רבים הם אלה המחשיבים את מר ברק לאדם אינטליגנטי מאוד, אך בדחילו ורחימו, מר ברק האם באמת חשבת שנתניהו יענה לדרישותיך ולא לדרישות ליברמן?

כאשר המדובר באידיאולוגיה, אין אחדות ומוטב שכך. המשטר הדמוקרטי צריך לעודד פלורליזם רעיוני. העם מאוחד בעצם קיומו יחד באותה מדינה. מי שמבקש אחדות, מבקש לוותר על הביקורת, על יצירת אלטרנטיבה לשלטון. אפילו במשטרים בלתי דמוקרטיים אין אחדות דעים ולא אחדות מן הסוג שמנסים לייצר כאן.

מי שמבקש למשול והמנדט ניתן לו, אינו יכול לבקש שכולם ידבקו בדעותיו. על כן, יתכבד מר נתניהו לכונן ממשלה ואילו האחרים ילכו לאופוזיציה.