עסקה או הרתעה - סדרי עדיפויות

כאשר המהומה סביב גלעד שליט שככה קצת, כדאי לעשות חשבון נפש. אין לי כל כוונה להיכנס לדיון בשאלה מי צודק, והאם באמת נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. זה לא המקום ולא הנושא. לעצם הנושא - אישית, יש לי ספק רב אם גלעד בכלל בחיים ו/או שבכוונת החמאס היה לשחרר אותו אי פעם תמורת מחיר כלשהו.

הבעיה היא איך למנוע "הצגה שנייה", ואם זה בכלל אפשרי. לצורך כך אספר סיפור קטן:

מוסלמים - לא יפילו שערה משערות ראש רוסי

למי שכבר שכח, בלבנון בשנות השבעים שרר תוהו ובוהו. ארגוני טרור מכל הסוגים ומכל הזרמים פעלו שם באופן חופשי. המושגים "שלטון החוק" או "שלטון" בכלל, היו לא יותר מאשר בדיחה לא-מוצלחת. הבוחשת העיקרית בקלחת הייתה סוריה, אבל גם למדינות ערביות אחרות הייתה מידה כזאת או אחרת של מעורבות. "ספורט” נפוץ בקרב הארגונים האלה היה חטיפה של בני ערובה – בעיקר אמריקנים ואנגלים, אנשים שנמצאו שם אם בשירות האו"ם, אם כחלק מהמשלחות הדיפלומטיות, אם כמורים באוניברסיטה, ואם כנציגים של הכנסייה או כנציגים של ארגוני צדקה למיניהם.

החטיפות, היו בחלקן כדי לסחוט כופר נפש (זה במקרה הטוב), בחלקן כדי לסחוט מידע מכאלה שהיו חשודים בריגול ובחלקן סתם כדי ל"הפגין שריר". רבים ממקרי החטיפה הסתיימו בכי רע - הקורבן חזר כגופה, ובלא מעט מקרים אחרי שעבר מנת עינויים מכובדת לפני שנפח את נשמתו. החוטפים לא היו בררנים במיוחד בלאומיות של הנחטפים. למרות שהם העדיפו קורבנות אמריקנים ואנגלים, הם לא בחלו גם בבני לאומים אחרים. היוצא מן הכלל היחיד היו הרוסים. למרות שהייתה שם נוכחות מכובדת של רוסים (בעיקר כדיפלומטים), לא היה מקרה אחד בו נחטף רוסי.

זו הייתה שאלה שהעסיקה רבים – מה העניק לרוסים את החסינות הזאת? הרי מנקודת מבטם של קנאי הדת המוסלמים אין הבדל גדול בין הנצרות של המערב (קתולים או פרוטסטנטים) לבין הכנסייה הרוסית. גם יחסם של הרוסים למיעוטים המוסלמיים בתחומם לא היה מי יודע מה (זה בלשון המעטה). אז למה בכל זאת?

התשובה היא שאכן היה מקרה אחד בו נחטף רוסי, אלא שהתגובה הרוסית לא הייתה בהתאם ל"נורמה" המערבית. מיד באותו היום, בלי לחכות ובלי לברר מי "נטל עליו את האחריות למעשה", סוכני הקג"ב יצאו לשטח ואיתרו "נציגים" מכל אחד מארגוני הטרור שהיו ידועים, גדולים כקטנים. הם לא פסחו על אף אחד. את כל "הנציגים" האלה הם הרגו במקום, וחתכו את הגופות לחלקים אותם הם ארזו בשקי דואר שנשלחו באותו היום לארגונים הרלוונטיים. הם לא טרחו לצרף מכתבי הסבר לתעודות המשלוח. המסר היה ברור, והוא נקלט טוב בתודעה של מקבלי החבילות. החטוף הרוסי שוחרר מיד מבלי שנאמרה מילה אחת. מאז ועד היום רוסים יכולים לשוטט ברחובות ביירות בשעות היום והלילה בלי ששערה תיפול מגופם.

שערות הראש היהודי המדולדל

וכאן אני מגיע לעיקר. אף אחד לא יודע עד היום אם זה באמת קרה או לא (דעתי האישית היא שלא), אבל מה שקובע הוא שהערבים מאמינים שזה באמת קרה. בהיותם אנשים פרגמטיים (אנחנו נוטים לזלזל בחוש המעשי של הערבים), עם כל המוכנות שלהם להתאבד בשירותו של אללה, הם מעדיפים לא לקחת סיכונים. גם לא בתמורה לבילוי עם 72 בתולות שחורות עיניים.

מדינת ישראל היא מדינה שומרת חוק, מדינה שמקפידה לציית לכל מיני אמנות והסכמים בינלאומיים גם כאשר הם מהווים סכנה קיומית עבורה. במדינת ישראל יש בג"צ, ולמדינת ישראל יש גם יועץ משפטי שהוא המנכ"ל בפועל של המדינה. במדינת ישראל "טוהר הנשק" הוא ערך עליון, ערך שמולו מתגמדים חיי אזרחיה. במדינת ישראל "טרוריסט הוא בראש ובראשונה אדם, ויש להתייחס אליו ככזה" (דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק). לא יעלה על הדעת לפיכך שמדינת ישראל תאמץ את שיטות הפעולה של הרוסים.

שאלה שאני חוזר ושואל את עצמי מזה שנים היא אם הצד השני היה יודע בביטחה שהתגובה המיידית על חטיפתו של גלעד שליט תהיה אלף גופות בשקי דואר – לא מו"מ ולא שמו"מ, ובוודאי שלא מלחמה נואלת בלבנון, האם מדינת ישראל הייתה נמצאת היום במקום אליו היא הגיעה?

הרתעה היא דבר שקשה מאוד לבנות אותו. הרתעה היא דבר שקל מאוד לאבד אותו – די בהצהרת סרק אחת של ברק (אהוד ולא אהרן) וכל ההרתעה שהיתה, אם אכן היתה, נמוגה. לבנות מחדש הרתעה שאבדה, זאת משימה בלתי אפשרית, במיוחד עבור אלה שמלכתחילה גרמו לאובדנה.

מהי עסקה מדינית ראויה

בחזרה לכותרת המאמר, כאשר יש הרתעה אין צורך בעסקה. אבל הרתעה איננה מה שאני מאמין שירתיע את הצד השני. הרתעה היא מה שהוא - הצד השני - באמת פוחד ממנו ומאמין שאני לא אהסס לעשות אותו. מדינת ישראל נמצאת היום במצב שרק באמצעות צעדים דרסטיים ביותר היא יכולה לשקם את כושר ההרתעה שלה, צעדים דרסטיים ברוח הדברים של מה שהרוסים עשו בסיפור שהבאתי. בהעדר מוכנות לנקוט בצעדים כאלה, עסקות תמשכנה להיות גורלה של מדינת ישראל מעתה ועד עולם!

אפשר גם להשליך מכאן על כל מערכת היחסים של מדינת ישראל עם העולם הערבי. בישראל מדברים בלי הרף על "מחיר השלום" – מחיר כואב, מחיר יקר, מחיר גבוה, ועוד שטויות ממין זה. כל זה בבל"ת ותו לא. שלום לא קונים. לא בשוק הפשפשים ולא בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטה (הסביבה האינטלקטואלית בה ביילין רכש את השכלתו הפוליטית). לשלום אין מחיר. שלום יושג רק כאשר הצד השני יאמין שמחיר המלחמה הוא כזה שיותר משתלם לו לעשות שלום. כל עוד הצד השני רואה ויתורים בקצה המנהרה, מה שיהיה זה ציפורים ולא שלום.

כאשר מדובר בעסקות, גם בפרשת גלעד שליט וגם בפרשת השלום, עסקה בה אתה מגיע ל"קווים האדומים" בסוף הדרך ולא בנקודת המוצא - איננה עסקה. עסקה כזאת היא התקפלות ולא עסקה.