טיפול נפשי בילדים ניצולי שואה

במשך שנים רבות התייחסו הרשויות והגורמים המטפלים אל הילדים הניצולים, שגילם כעת בין 64 ל-80 שנה, כאל חלק מהקבוצה הכללית של הניצולים.

רשויות גרמניה, שהיו אחראיות לחוק הפיצויים, התכחשו לאפשרות שחוויות ילדות מותירות צלקות או גורמות לבעיות גופניות או נפשיות. הן טענו כי לא ייתכן שלילדים צעירים נגרם נזק קבוע, משום שהם אינם מסוגלים לזכור את פרטי הסבל.

רוב הילדים הניצולים חיו שנים רבות בצלו של העצמי המקוטע שלהם, בסוג של מציאות כפולה. החיים התפצלו בין העבר להווה, בין הסתגלות מוצלחת כלפי חוץ לבין הגרעין הפנימי המצולק. הפרידות המוקדמות, הרדיפה הטראומתית וחוויות האובדן, פגמו לא פעם ביכולתם של הילדים לבנות התקשרויות חדשות ומתגמלות. בחייהם של הילדים הניצולים נעלמו ההורים באופן פתאומי, ללא אזהרה, בלי סיבה מובנת. חרדת הנטישה האיומה הפכה למציאות. ילדים אלה חשו שוב ושוב מוצפים ברגשות נטישה העלולים להוליד תחושות קבועות של דחייה.

הכאב הכרוך באובדנים אמיתיים אלה גרם לעתים קרובות לניתוק. היעדר הרגשות הביטחון והאמון, עלול מאוחר יותר להגיע לשיאו בצורת כישלונות בבניית יחסים חדשים ולהוביל לחיים של בדידות. עבור הילדים ששרדו במסתור, מילאו הדמויות המטפלות את מקומן של הדמויות ההוריות הנעדרות. הצורך הרגשי להתחבב על המטפלים תבע הסתגלות מוחלטת לסביבה החדשה, שעלולה הייתה לפגוע בהערכה העצמית של הילדים ולהופכם לפגיעים אף יותר. אי מילוי צרכים נרקיסיסטיים, כגון הדדיות, ביטחון, אישור והערצה, עלול היה להסב נזק להערכה העצמית, להיעדר האחדות העצמית ולפגיעה נרקיסיסטית.

אצל הילדים המבוגרים יותר, המעורבות האקטיבית בהישרדות הניבה לעתים רווח נרקיסיסטי וגרמה לרמה פחותה של הפרעות מאוחר יותר. בספרות המקצועית קיימות דוגמאות אחדות של ילדים אשר הצליחו לזכות מחדש באיזון הנרקיסיסטי שלהם. הנאה מטיפול גופני נאות, מקלחת, תחושה של הגנה הניתנת על-ידי הורה חילופי, או זכירתן של מילות הפרידה של הורה אהוב, כל אלה מחזקים את הנרקיסיזם במידה שדי בה כדי להזין את הרצון לחיות, כאילו ההורים ממשיכים לאהוב את הילד ממקום קבורתם.

בתקופת השואה המשיכו רוב הילדים להתגעגע ולחשוב על קרוביהם, אשר חיו בדמיונם. המאבק הבלתי פוסק להישרדות דרש מהם לעמוד תמיד על המשמר ולהסתגל לנסיבות חדשות, אשר מנעו את ההתאבלות או את תגובות היגון הצפויות. אחרי המלחמה שבה והתעוררה התקווה לשובם של ההורים וההתאבלות שוב נדחתה. הילדים לא נהנו מהבנה מספקת מצד האנשים שהופקדו על הטיפול בהם, אשר לא העניקו לילדים למודי החסך הזדמנות לבטא את יגונם ולשתף בו את זולתם. אפילו הילדים שהגיעו לסביבה חדשה, אוהבת ודואגת, התבקשו, בדרך כלל, לשכוח את עברם ולהמשיך אל העתיד.

ככלל, נותרו הילדים הניצולים לבדם ורבים מהם מתלוננים עד היום על בדידות. כאשר הם מגיעים לזיקנה הם מבקשים לשוב ולהתחבר אל שרידי עברם. שרידים אלה הם על-פי רוב זיכרונות כאובים ועצובים של חוויות האובדן הרבות שפקדו אותם. הם חיו לבדם עם האובדן במשך שנים ארוכות ועתה הם זקוקים לשותף שיוכל להכיל את כאבם.

רבים מהניצולים אינם פונים לטיפול נפשי ואלה שעושים זאת, אינם מעיזים לגעת בצלקות הכאובות שבתוכם. זהו אתגר למטפלים, העשויים להרגיש שאַל להם לגעת בתיבת פנדורה זו, או לפתוח אותה. על-פי ניסיוני, תיבה זו מלאה בדמעות שמעולם לא נשפכו בנוכחותו של זולת אמפתי. עלינו, המטפלים, לשאוף להיות הזולת האמפתי הזה.

ב'עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני' מוצע שילוב של סוגים שונים של טיפולים אישיים וקבוצתיים, תיעוד, מועדונים חברתיים ושיקומיים, טיפול תומך טיפול דינמי, גישות קוגניטיביות והתנהגותיות ושילוב אומנויות ויצירתיות בטיפול, טיפולים בבית המטופל שמרותק לביתו, ביקורי מתנדבים לשם הקלה על בדידות, הכול לפי הצורך של הפונה.

בעשרים השנים שבהן מציע 'עמך' את שירותיו, נצבר ניסיון אדיר. מצאנו, כי השילוב של פסיכותרפיה קבוצתית ואינדיווידואלית מהווה גישה יעילה. ההיגיון שמאחורי שילוב של שתי גישות אלו הוא הממצא שלפיו ילדים ניצולים רבים מפיקים תחושת ביטחון משיתוף קהילתי, מקבלתם כניצולים ללא בושה או אשם ומהשתייכות לקבוצה בעלת רקע משותף. תחושות אלו של הבנה הדדית חזקות אף יותר כשקבוצות אלו נוצרות על בסיס אותו גיל. במקרים אלה הופכת הקבוצה לקבוצה של שווים עם חוויות עבר משותפות.

נולדתי בברלין (גרמניה) ב-1930, כבן הצעיר במשפחה אורתודוקסית, אחרי שלוש בנות.

בתחילת 1939, כאשר אבי כבר היה במחנה ריכוז, הסבירה לנו אמי שמצבנו מסוכן ושעלינו לברוח לקרובים באנגליה בשתי קבוצות - תחילה אחותי גדולה (בת 17.5) ואני (בן 8) ואחרינו שתי אחיותי הנותרות - פני ויני. בדרך לא דרך הצלחנו, אחותי ואני, להגיע להולנד. שתי אחיותיי הנוספות נתפסו בגבול והוחזרו לברלין. בסופו של דבר, כל המשפחה נרצחה. אחותי חנה ואני שרדנו בהולנד, כאשר הצלחנו למצוא מקומות מסתור - מסוף 1943 עד סוף המלחמה. בהולנד התחתנתי, למדתי פסיכולוגיה, עשיתי את האנליזה שלי וב-1971, אחרי ההתמחות הקלינית, עלינו ארצה.

בשירותי בצה"ל למדתי גם את נושא הטראומה וטיפלתי בחיילים הסובלים מהלם קרב וכן עסקתי ופעלתי באופן מקצועי בסיוע פסיכולוגי לניצולי שואה מאז 1979 ועד היום. לימדתי על הפסיכולוגיה של ניצולי שואה, טראומה ושואה וזיקנה ושואה וכן הייתי שותף בהקמת "עמך" והדרכתי גם בחו"ל בתחום זה.

המפגשים קשים למטופל ולעתים קשים גם לי, משום שהנושאים העולים בשיחה נוגעים בחוויות המוכרות לי אישית. אני מרשה לעצמי להיות נחמד, ישיר, תומך ובמידת הצורך – מתעמת. אבל בראש ובראשונה אני נותן כבוד ומשתדל לתת הרגשה שאני נוכח. לעתים, כאשר האחר שותק מתוך כאב, גם אני בוכה ללא דמעה...