ישראל גיבור ישראל - כך הוגדר השבוע בהלווייתו ישראל בן לביא ז"ל, שהלך מאתנו די במפתיע. ישראל, תושב ראשון לציון, מחותני (בני הבכור, אשתו, אבא שלה - כך אומרים היום במקומותינו) ושותפי לנכדותיי רומי ויהלי המקסימות נפטר לאחר מחלה קצרה. אדם מלא חיים, שופע הומור וחיוניות וגם גיבור.
היה זה בתחילת חודש מרס 1993, סמוך לשעה 07:40 בבוקר. עוד קודם להסכמי אוסלו. זיאד סלמה, בן 19, תושב שכונת תל זיתון בעזה מגיע למסע הרג בדרומה של תל אביב. ישראלים קשי-יום שבאו להביא פרנסה הביתה עומדים בדרכו של המחבל הדוקר את כל מי שנקרה בדרכו לאורך מאות מטרים. הראשון שנרצח הוא הספר נתן עזריה, השני גרגורי אברמוב, עולה חדש, שהלך להסתפר מעט לפני יום עבודתו הראשון ונדקר למוות. תשעה עוברי אורח נוספים נדקרים ומוטלים שותתי דם. ישראל בן לביא יושב בצריפון המשמש כמשרדו במגרש החניה אותו הוא מנהל. בחדר על ידו עובד צעיר. צרחות אימים מגיעות מהרחוב: 'מחבל, רוצח, לברוח'. ישראל חושב לצאת מהבוטקה לברוח ולהציל את חייו או להיאבק.
ישראל, בן 58, צנום, נמוך, בוודאי לא הביריון השכונתי, לא מהסס. נוטל מוט ברזל מהמגרש ורץ, כן רץ, לעבר המחבל. לא בכיוון ההפוך. להתמודד, לא לברוח. המפגש בן השניים - מפגש בין לא שווים: האחד צעיר וחזק, השני מבוגר ורזה - מתחיל בדקירה עמוקה בזרועו של בן לביא. זה לא מוותר ומכה במחבל במוט הברזל ומפילו על הקרקע. כך, ברגע שהרוצח שוכב על הקרקע הלום מתוצאות המאבק עם ישראל בן לביא מצטרפים עוברי אורח נוספים ומחזיקים במחבל עד בוא המשטרה. רק אז מתפנה ישראל לבית החולים לטפל בפציעתו הלא קלה. אכן ישראל גיבור ישראל כפי שכונה בהלווייתו.
16 שנים חלפו מאז אירוע הגבורה. ישראל כמו ישראל מעולם לא דיבר על כך. כשהכרנו טרם נישואי ילדינו, לא סיפר כלום. לא השוויץ בפני מחותנו הטרי אפילו לרגע. רק לאחר זמן סיפר לי אחד ממכריו את הסיפור.
עתה, משנסתלק מאיתנו, חשתי חובה להאיר פן זה באישיותו. עכשיו כבר לא אצטרך להתמודד עם מבטו הביישני, עם רצונו שלא להתבלט, ויותר מכך, עם אמונתו כי לא עשה שום דבר מיוחד. "כל אחד היה נוהג כמוני", אמר לי פעם כשהעזתי לשאול אותו למה לא ברח. ייחוד גדול היה במעשה הגבורה שלו. משהו שדי מנוגד לטבע האנושי, אך מי שהכירו ידע שאצלו זה לא יכול היה להיות אחרת.
זה האיש שידע כל כך לאהוב, את רעייתו, את ילדיו ואת נכדיו. זה האיש שבשובו הביתה מיום עבודה לא קל הלך קודם כל לנשק, לחבק ולנדנד את נכדותיו בגינת המשחקים. זה האיש שתמיד חייך, תמיד צחק, שלא ראיתיו כועס, האיש שפרגן לכל, ששפע טוב לב.
זה האיש שהלך מאתנו.
יהי זכרו ברוך.
