האור שבצבץ בפרשת קורח העגומה

אין כל ספק שפרשת קורח ועדתו היא מן הפרשיות הקשות והטראגיות ביותר המוזכרות בתורה ושאירעה לקבוצת אנשים, בעיקר משבטי לוי וראובן, שגרו בשכנות, ודי אם נזכיר דברי חז"ל שראו שכנות זו באור שלילי באומרם: "אוי לרשע ואוי לשכנו". ואפילו הכי, "ניצוץ אחד בלט ובצבץ והאיר את אפלת המציאות" [מדרש ג"ם]. ניצוץ זה היה בדמותה של אחת מנשות החיל של עם ישראל, אישה חכמה ואמיצה, אשת און בן פלת שהיה חלק מ"עדתו של קורח".

קורח, שהיה בן דודם של משה ואהרון, הוביל יחד עם חלק חשוב ולא מבוטל מעם ישראל את "נס המרד" כעדותה של התורה: "ויקח קורח", "לקח את ישראל בדברים", כלומר: ב"דיבורי ליצנות" שעיקרם: דברי בלע, שקר וזדון. אמנם, קורח היה מעין מנהיג ציבורי, ברם, התנהגותו הייתה שלילית וגרמה לכאוס ואנדרלמוסיה בקרב ישראל שעדיין לא התגבש כעם. וכל חפצו היה לחתור תחת אושיות המנהיגות הציבורית של משה ואהרון, מנהיגות חיובית ואצילית הראויה לשבח שיש לחתור ולשאוף אליה ואשר יכולה לשמש כמודל לחיקוי גם בימינו. ודו"ק.

רוב פרשני התורה עסקו בניתוח ובהסבר חטאו של קורח. יש שהדגישו בדבריהם את התנהגותו ואמירותיו הנלוזות, כמו למשל: "כולם קדושים" ועוד, אמירות המעידות על יוהרה, קנאות, צרות עין ושאר מידות מגונות. וזאת, כנגד משה ואהרון בחירי האל, וממילא גם נגד הקב"ה. גם אנוכי הצעיר באלפי ישראל, כ"מעמר אחר הקוצרים" הוספתי במאמר שפרסמתי אשתקד ["קורח ובריאת העולם"] וציינתי שאחד מחטאיו העיקריים והמרכזיים של קורח התבטא בהתנהגות נלוזה שהייתה אנטיתזה לאחד מן המסרים האלוהיים של הקב"ה ב"מעשה בראשית", והוא: מסר האחדות וחשיבותו לקיומו של העולם, כמו גם לקיומה של כל חברה חפצת חיים. ועניין זה נרמז בדברי חז"ל בכותבם: "קורח הכחיש מעשה בראשית" [בבריאת העולם]. ולגבי דידינו, המילה "הכחיש" אינה באה בהוראה של שלילה וכפירה, אלא במשמעות של צמצום והצרת מידות, כלומר: קורח לא שלל לחלוטין את בריאת העולם, אלא צמצם למינימום את מסר האחדות שהקב"ה התווה ביצירתו ובבריאתו בששת ימי המעשה, בכך שקורח הבעיר את אש המחלוקת בקרב עם ישראל - בכלל ובעדתו הקרובה - בפרט.

מכל מקום, אין כל חולק שהתנהגות קורח ועדתו היא התנהגות מחפירה ושלילית שהובילה אותו ואת הנוהים אחריו לאבדון פיזי ומטאפיזי. האובדן הפיזי היה טוטאלי כעדותה של התורה: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם... ואת כל הרכוש... וירדו חיים שאולה... ויאבדו מתוך הקהל". והאובדן המטאפיזי/הרוחני היה גם הוא אובדן טוטאלי כדברי קודשם: "קורח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא" ועוד. ועם כל זאת, חכמינו לימדונו שלא כולם אבדו. קרי: אחד מן המורדים ושמו און בן פלת ניצל ולא "נמשך" עימם באובדנם.

ונשאלת השאלה: קורח שהיה "הגדול והחכם מכל משפחת הלויים" [זוהר ומדרש רבה] ואשר זכה להיות מ"טועני ומנושאי ארון הקודש" כיצד הגיע למצב שפלותי שכזה? מה עמד, או ליתר דיוק, מי עמד מאחורי החלטתו האווילית לצאת במרד גלוי נגד בני דודיו ונגד אלוהי ישראל? ואם כבר נגזר עליו ועל עדתו כליון ואובדן מדוע לא כולם נענשו?! אתמהה.

ונראה לנו לתרץ בהסתמך על דברי חז"ל ו"בקצירת האומר" [שהרי "קצר המצע מהשתרע"] שאובדנו של האחד - מחד-גיסא, והצלתו של השני - מאידך-גיסא, היה תלוי במעשי ובפעולות נשותיהם. לגבי קורח לימדונו חז"ל כהאיי גוונא: "מה ראה קורח לשטות זו"? אלא, לאחר שקורח הקריח שערותיו כדי לקיים "והעבירו תער על כל בשרם", עם ישראל לא הכירוהו. קורח נעצב והלך ליטול עיצה מאשתו על מה ולמה. בתשובתה היא האשימה את משה ואהרון באומרה: "משה ואהרון נתנו עיניהם בשערותיכם". ענה לה: "והלוא גם הם עשו כן"? ועל כך השיבתו: "כיון שכך, זו האופנה שלהם".

ועל דו-שיח זה אמרו חז"ל: "ואוולת בידיה תהרסנו" - זו אשתו של קורח שהשניאה את משה ואהרון בעיני בעלה ולבסוף החליט: "הריני חולק על משה ואהרון ומבטל כל מה שנעשה על ידם".

לעומתה, אשתו הצדקת של און בן פלת אמרה לו: מה יצא לך ומה תרוויח ממחלוקת זו? שהרי: "אם משה הרב, אתה התלמיד. ואם קורח הרב אתה התלמיד"! אמר לה: "ומה אעשה? והרי נשבעתי אמונים לקורח שאהיה עימו בעיצה אחת"?! ענתה לו: "שב אתה ואני אציל אותך". מה עשתה? - "השקתו יין ונשתכר. השכיבתו בתוך הבית ונתיישבה ליד פתח האוהל. פרעה שער ראשה וכל מי שבא לקרוא לו ראה אותה וברח. ובינתיים, נבלעו קורח ועדתו בשעה שפצתה האדמה את פיה ובלעה אותם חיים שאולה. ועליה [ועל נשים צדיקות שכמותה במהלך הדורות] דרשו חז"ל: "חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און פלת שהיצלתו מן הפורענות הקשה והטראגית שפקדה את קורח ועדתו.

לבסוף, כשראה און בן פלת מה עלה בגורל קורח ועדתו הלך אצל אשתו ליטול עיצה כיצד יבוא לפני משה ויבקש סליחתו בטענו: "מתבייש אני ממשה רבנו". אמרה לו נוות ביתו: "אני אצא [ואלך] במקומך". וגם אמנה, יצאה היא והלכה למשה וסיפרה לו "ש"כך וכך היה המעשה". מוסיפים חז"ל ואומרים: "הלך [משה] עימה לביתה. עמד על הפתח וקרא לאון בן פלת ואמר לו: המקום ימחול לך".