לפני 80 שנה בדיוק, ב-4 בנובמבר 1923 - לפני היות מדינת ישראל, "הקו הירוק", "השטחים", או "הכיבוש" - כתב ז'בוטינסקי: "לא לערבים הארצישראליים, לא לערבים משאר הארצות נוכל להציע 'פיצוי' על ארץ ישראל. על כן לא מתקבל על הדעת הסכם מרצון, ועל כן יכולים אותם אנשים הטוענים כי הסכם הוא תנאי בל יעבור של הציונות, לוותר כבר היום על ציון. ההתיישבות שלנו או שתיפסק, או שיש להמשיכה בלא שתתחשב... במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית - מאחורי קיר הברזל, אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו".
בהמשך הוא התריע: "אנו במו ימינו גורמים נזק לענייננו בכך שאנו מרבים דקלומים על 'הסכם', כלומר... שהעיקר אינו הקיר כי אם עוד ועוד שיחות... הדרך היחידה להשיג הסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל ניסיונות להגיע להסכם בהווה". ניסיון 80 השנים שחלפו מאז מאשרים קביעה זו.
בסתיו 2003, שבו אנו מציינים 30 שנה למלחמת יום הכיפורים ו-10 שנים להסכם אוסלו, 2 פרצות מסוכנות שנבקעו בקיר הברזל הישראלי כתוצאה ממחדלים נוראים מעשה ידינו, כדאי להתריע מפני פרצות אפשריות נוספות:
גדר קלפים במקום קיר הברזל: "דעת הקהל" - שאינה אלא דעתם של מספר אילי תקשורת ואילי הון - גוררת את הממשלה לפתרון שגוי ויקר במקום פתרון עדיף וזול יותר. אם ג'נין, למשל, היא מוקד טרור, מדוע לא לגדר אותה (10 ק"מ) במקום את כל ישראל (מאות ק"מ), ולאותת בדרך זו למוקדי טרור נוספים? יהיה בכך איתות ברור למוקדי טרור אחרים.
בפרפרזה על דבריהם של כוהני הגדר ניתן לומר שאם לא היו מתעקשים על גדר מדינית על "הקו הירוק" ניתן היה לחסוך עשרות רבות של קורבנות שנרצחו על-ידי הטרוריסטים שבאו מג'נין. בראיונות שונים חזר ראש הממשלה על עמדתו הידועה כי קו ברלב היה "דבר מיותר לחלוטין" וכצפוי מראש כשל ביום פקודה. מדוע הוא שוכח את תורת הלחימה שלו ונגרר בעניין הגדר הבזבזנית, העתידה לקרוס כמגדל קלפים? הן ההסתגרות מאחורי גדר משדרת חולשה, ההפך מן הנדרש מקיר הברזל!
תגובה במקום יוזמה: אי-ההכרה במציאות כבמלחמה המחייבת מאמץ רצוף עד להכרעה גוררת תגובות על התקפות האויב, וגם אז רק על הגדולות שבהן. מדוע פיגוע שגרם למספר נפגעים דו-ספרתי (חיפה) מחייב היענות לציפיות לתגובה, אבל פיגוע חד-ספרתי (נגוהות), או מדוע אירוע שנכשל רק בגלל תקלה, אינו זוכה להתייחסות כמו במקרה של אירוע "מוצלח"?
חשש מופרז מלחץ אמריקני: לפני 30 שנה מנעה גישה זו מכת-מנע ישראלית שעשויה היתה לצמצם את כמות הקורבנות במלחמה, ולחץ כזה הוא שמנע מישראל את הניצחון במלחמה שנכפתה עליה. היום, ישראל בת ה-55 נזקקת ל"אור ירוק" אמריקני לפני כל פעילות התקפית או מונעת, הקמת גדר בתוואי ביטחוני ולא מדיני, או בניית דירות ליהודים בארצם.
גירוש ערפאת במקום "צינוק עכשיו": שוב, מתוך היענות לציפיות הציבור מועלה הרעיון לגרש את הדיבוק, את ערפאת, כאילו שהוא הבעיה ולא רשות הטרור הפלשתינית ו"חזון" המדינה הפלשתינית ממערב לירדן. גירושו מהארץ רק יאפשר לו להתרועע עם ראשי השמאל ומנהיגי אירופה התומכים בו ובמדיניותו ויגביר את כוחו וסכנתו. ערפאת הוא בן-מוות, אבל בשלב הנוכחי עדיף לבודדו לחלוטין ולמנוע ממנו לארח דיפלומטים ועיתונאים העולים אליו לרגל ומאפשרים לו לשמר את כוחו.
סלחנות ל"סרבנות": אי-ההכרה במציאות כבמלחמה גוררת בעקבותיה התייחסות סלחנית לתופעה הקרובה יותר לעריקה, להמרדה ואף לעברות חמורות מהן. כאשר מדובר באנשי צבא פעילים אין מדובר במוסר ובחופש הביטוי אלא בעירוב שיקולים פוליטיים במאמץ המלחמתי.
קואליציית "שלום" במקום ממשלה נבחרת: אדריכלי אוסלו, שלא למדו דבר ולא הפיקו לקחים מהמלחמה שהמיטו על ישראל, מנהלים מתן ומתן עם האויב וחותמים על "הסכמים" אתו, כאילו אין ממשלה נבחרת בישראל. ומנגד, הממשלה מעלימה עין והיועץ המשפטי שלה שותק לנוכח פגישות ללא רשות וללא סמכות עם האויב. האם המו"מ הוא בהסכמת שרון, ואם לאו - מדוע הוא מאפשר חתרנות מסוכנת זו של "קואליציית ים המוות?
אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה ברוב חסר תקדים במטרה לחזק את קיר הברזל. הוא משול היום לנהג אוטובוס עמוס נוסעים, הנוסע במהירות מטורפת על סף התהום משמאלו, לאחר שהנהג הקודם נרדם ושגה בחלומות. לפניו זמן קצר והחלטה גורלית: לעשות עוד צעד קדימה, אל התהום, או להטות את ההגה לכיוון הנכון ולהביא לבלימת חירום בקיר המצוק שמימין, למרות שגם צעד זה כרוך באבדות. במצב הנוכחי, רק בלימת חירום בקיר המצוק עשויה לשקם את קיר הברזל ואת התקווה לעתיד טוב יותר.
________________________
כותב המאמר משמש בתפקיד יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
