בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
"כשהנכים מלווים ע"י אנשים "בריאים", לא מתייחסים לנכים. שאלות מקוממות כמו: איזה מידה הוא לובש? מה המידה שלו? איזה צבע הוא אוהב? וכדומה, נשאלות ללא בושה, כאילו הנכה אינו קיים" ● ראיון מיוחד עם נשים גיבורות הנשואות לגיבורי צה"ל
|
יחס נכון לנכים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
את אורית ונטע פגשתי במקרה (ואולי זה לא היה מקרה), שתי נשים נבונות וחכמות, נאות וצעירות, המשותף להן, שתיהן נשואות לנכי צה"ל הרתוקים לכיסא גלגלים, והשם של שני בני זוגן הוא שי, שניהם פעילים, פעלתנים וספורטאים מצטיינים. בימי מלחמת ההתשה ולאחר מכן במלחמת יום כיפור, בשיאם של קרבות ומראות קשים, חשבתי לא פעם כמה קשים עלולים להיות חיי מרותק לכיסא גלגלים, מחשבות אלו לא הרפו ממני, לא הבנתי כיצד אפשר לחיות כך, כיצד אפשר למצוא בת זוג, להקים משפחה. "אני רוצה לראיין אתכן" אמרתי/ביקשתי בפרץ רגעי של אומץ. להפתעתי, שתיהן הסכימו ברצון. שבוע לפני הפגישה הייתי חסר מנוחה לחלוטין - מה לשאול, איך לשאול, מה נקודת הרגישות של כל אחת מהן. האמנתי שמדובר בגיבורות המתמודדות בקשיים יומיומיים, קשיים חיצוניים וקשיים פנימיים. בת הזוג שלי אמרה לי: "אתה לא מבין? כשיש אהבה לא רואים את הכיסא"! אבל אני עוד לא הבנתי.
|
"איך זה לחיות עם נכה מרותק לכסא גלגלים?" הייתה שאלתי הראשונה. שתיהן הגיבו בצחוק: "אתה מתחיל בסוף...". כן, התחלתי בסוף, מתוך חשש, מתוך מבוכה. לתדהמתי הרבה, במשך כשעתיים ניפצו נשים מופלאות אלה לרסיסים את כל הסטיגמות שבניתי במשך השנים. הגעתי לשמוע על קשיים, תסכולים, בעיות, אך מצאתי נשים שמחות, מאושרות, שלמות לחלוטין עם הזוגיות שלהן, שלמות לחלוטין עם הבחירה שלהן, והשיחה הובלה למקומות אחרים לחלוטין. "מה הבעיה בלחיות עם אדם מרותק לכיסא גלגלים, זה בסך-הכל אדם רגיל שלא הולך..." אמרה לי אורית. "הבעיות העיקריות הן הסטיגמות, התייחסות החברה לאנשים אלה...". "הפציעה עשתה לשי רק טוב (?!)..." הוסיפה נטע והותירה אותי חסר מילים. "מאז הפציעה הוא פחות קפדן, יותר רך, יותר עם חוש הומור, ממש כיף...". "בכל זאת" אני מקשה "איך זה לחיות עם נכה? אני חושב שזה לא קל, זה לעזור במקום להיעזר, להתמודד עם קשיים יומיומיים, שעה שעה..." נטע ואורית לא איפשרו לי להמשיך, "זה לא נכון" אמרו לי שתיהן יחד! ופרשו לפניי חיים של זוגיות עם נכה, את החיים האמיתיים מנקודת המבט של בנות זוג.
|
במשך יותר משעתיים הקשבתי בקשב רב, כמעט שלא היו חילוקי דעות בין נטע לאורית, שתיהן אמרו כמעט אותו דבר, הרבה מאוד תובנות קיבלתי אותו בוקר, ואנסה להעביר אותן כאן. יש כאלה שנשארים בכיסא גם אם אינם משותקים, אלה הנכים האמיתיים. לעומתם יש כאלה שלמרות שהם מרותקים לכיסא הם יוצאים (רוחנית) מהכיסא. רוב הנכים על כיסאות גלגלים מסוגלים לעשות כמעט הכל, זו לא בדיחה, אליבא דנטע ואורית בני הזוג שלהן עושים הכל וכמעט ללא מגבלות. "שי שלי עורך בין השאר קניות, וכשיש דברים כבדים זה הוא שמרים, לי אין כוח פיזי" מספרת נטע. "אפילו שטיפת כלים ושטיפת הבית הוא מסוגל לעשות, טוב, שטיפת הבית איני מאפשרת לו" מספרת אורית בבדיחות הדעת. "הוא משאיר סימנים בכל הבית ואני מעדיפה לעשות זאת לבד". המגבלה היחידה היא שיש שצורך להנגיש את הבית לכיסא הגלגלים, לדאוג לכך שדברים החשובים יהיו בהישג יד ומספיק מקום לכיסא הגלגלים, כל השאר קלי קלות.
|
אורית ונטע דיברו הרבה על הנגישות וההתייחסות מחוץ לבית, במיוחד כאן בישראל, כמה דוגמאות כאלה קוממו אותי במיוחד: הן מספרות שבעיני רוב הציבור בארץ, אנשים על כיסאות גלגלים "אינם קיימים"! כשהנכים מלווים על-ידי אנשים "בריאים", לא מתייחסים לנכים, שאלות מקוממות כמו: איזה מידה הוא לובש? מה המידה שלו? איזה צבע הוא אוהב? וכדומה, נשאלות ללא בושה (או מתוך מבוכה), כאילו הנכה אינו קיים, כאילו הוא "מפגר" שאינו מבין מה מתרחש סביבו, בודדים האנשים שפונים ישירות לנכה, וזה מרגיז. לצאת לבלות עלול להיות אופרציה לא קטנה, יש לבדוק אם יש נגישות לנכים, אם יש שירותים לנכים, אם יש מספיק מקום לעבור עם כיסא גלגלים, וגם אם כל התשובות מתאימות, לא פעם יש הפתעות. במקומות רבים יש שירותי נכים, אבל, לשירותי הנכים אין נגישות ישירה, צריך לעבור דרך מחסן או חדר מדרגות או דרך מטבח, לא פעם להגיע לשירותי הנכים צריך לעלות מדרגה (?!), לא פעם הנכים פשוט מוותרים, אז היכן הנגישות? היכן הרשויות שאמורות לאכוף את הנגישות? ברוב משרדי הממשלה, בחברות נותנות שירות, או בבנקים, אין קדימות תור לנכים כפי שמקובל בארצות נאורות, לרוב הנכים אין בעיה גם עם זה, אבל לכל הרוחות מדוע אין מקום המתנה נוח ונגיש לנכים. בדרך-כלל חדרי ההמתנה קטנים וצפופים, כיסא הגלגלים מפריע לכולם, הנכה חש אי-נוחות וחייב לזוז מדי פעם ולפנות מקום. לא כך הדבר ברוב ארצות הנכר, שם הנגישות הרבה יותר פשוטה, היחס לנכה הוא יחס טבעי לחלוטין, בגובה העיניים, כשנכה זקוק לשירות במשרד מסוים, בדרך כלל ייגש אליו אחד העובדים מייד ויעניק לו שירות נאות ומהיר, כאן בארצנו הקטנטונת, מקום שנכה צה"ל שפך את דמו (בדרך-כלל) למען המדינה, כאן השירות לנכה גרוע. בכל זאת, לנטע חשוב מאוד להדגיש ואני מסכים איתה: "למרות חוסר המודעות שיש בארצנו הקטנטונת לגבי ציבור הנכים ולצרכים שלהם, האדם ה'רגיל' שפוגשים ברחוב תמיד נכון לסייע, יש בארץ הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור, רק שלא יודעים איך... גם אגף השיקום אינו מחסידי אומות העולם, בניגוד לציפיות שנכה צה"ל כל-כך קשה יקבל את שמגיע לו בזכות ולא בחסד, ללא ביורוקרטיה מיותרת, הסיפורים קשים וכואבים, אבל נושא זה מתאים לרשימה אחרת. לסיכום: נשים יקרות, ניפצתן לי את כל הסטיגמות, אך אני עדיין חושב שאתן גיבורות, נשים ראויות לחיקוי. עוד דבר חשוב לא פחות: חינוך, חינוך, חינוך! חייבים לחנך את הדור הצעיר כיצד להתייחס לאחר, למוגבל, לנכה, כך כולנו נצא ברווח גדול.
|
|
תאריך:
|
28/06/2009
|
|
|
עודכן:
|
28/06/2009
|
|
מוטי פלד
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
איילה
|
28/06/09 18:14
|
|
2
|
|
אלון/
|
29/06/09 14:12
|
|
בעידן של תקשורת אלקטרונית מקוונת או אחרת, עידן שבו הקשר האינטראקטיבי הוא א-פרסונאלי, כלומר יש בו כמעט הכל שנוגע לקשר בין הבריות מלבד הבריות עצמם - life size, אנשים בשר ודם, יש חשיבות עליונה למפגשי אנוש. אני מעלה היבט זה בהזדמנויות שונות, כאשר הקשר הוא בלתי אמצעי והוא יעיל. הוא חיובי, חשוב ופורה בכל מפגש, בייחוד כאשר התכלית היא החלפת מידע, רעיונות, תהודה לתהיות והמענה להם, שלא לדבר על הבנה בין אנשים מארצות שונות.
|
|
|
לאחרונה, גם בעקבות שבוע הספר העברי, נושא התמלוגים לסופרים עלה לכותרות ואכן מצבם המדכא של רוב הסופרים הוא בכי רע. הרי ידוע שמרבית הסופרים לא כותבים למטרות רווח, ניתן למנות את בעלי רבי-המכר על אצבעות שתי ידיים מקסימום, השאר כותבים לצורך חדוות היצירה וההנאה, ואם שפר עליהם גורלם הם גם מרוויחים משהו, אך לא ניתן לקרוא לזה פרנסה.
|
|
|
שבועות ספורים לפני שהקים את קדימה, פנה ראש הממשלה דאז אריאל שרון לשאול מופז והציע לו להצטרף אליו בתמורה לתפקיד שר הביטחון וממלא-מקום ראש הממשלה. מופז, כידוע, סירב, תוך שהוא מצהיר בפני עדת מעריציו בליכוד כי "בית לא עוזבים". והשאר, כפי שכולנו יודעים, היסטוריה: מופז עבר לקדימה, שרון נכנס לקומה ואולמרט זכה בירושה וממנה הוא נתן למופז את תיק התחבורה. אפרופו תחבורה, השבוע דווח כי בשנת 2008 ירדה עקומת תאונת הדרכים באירופה ב-8%, אבל בישראל היא דווקא עלתה ב-8%...
|
|
|
פעמיים ויקודין לדסק החדשות בבקשה
|
|
|
בדירתי פרוזדור שרוחבו אינו אחיד - חלקו צר יותר ואילו המשכו רחב יותר. בסך-הכל אורך הפרוזדור גדול מ-4 מ', והוסבר לי כי בנסיבות אלה צריך שרוחב הפרוזדור יהיה לכל הפחות 100 ס"מ. תנאי זה לא מתקיים בחלק הצר של הפרוזדור, שם הרוחב הוא רק 89 ס"מ. כאשר הפניתי את תשומת הלב של החברה הקבלנית בעניין זה, טען המומחה מטעם החברה כי למעשה מדובר בצירוף של שני פרוזדורים נפרדים ואין לראותם כפרוזדור אחד מתמשך. טענה זו נראית לי בלתי הגיונית: מהו הפירוש הנכון לדרישה?
|
|
|
|