שחור, לבן, צהוב

פעמיים ויקודין לדסק החדשות בבקשה

אולי בשל ההגזמה בסיקור ההתפוצצות של פרשת דודו טופז והביקורת בדמות מכתבים למערכת שכעסו על כך שהעיתון צהוב מדי, מגלה הבוקר ידיעות אחרונות איפוק יחסי בסיקורו את מות הזמר מייקל ג'קסון - אם לא באופי הסיקור, לפחות בנפח המוענק לו. נראה כאילו במערכת החדשות בעיתון נטלו כמה מכדורי ההרגעה העוצמתיים שהביאו ככל הנראה למותו של ג'קסון לפני שניגשו להחלטות על מספר ומיקום העמודים שיוקדשו לסיקור מותו של "מלך הפופ". למעט תצלום גדול בשער העיתון, מצומצם הסיקור לכדי שתי כפולות עמודים בלבד במרכז קונטרס החדשות ועוד שער ושלושה עמודים במוסף היומי.

בהשוואה לגליון מעריב, למשל, ידיעות אחרונות הוא התגלמות השמרנות העיתונאית. במעריב לא רק שמרבית שער העיתון מוקדשת לזמר, גם כל העמודים החל מהכפולה השנייה ועד עמ' 12 (כולל) עוסקים בג'קסון, נוסף על שער וארבעה עמודים במוסף. החדשות על הזמר וחמישה(!) טורי דעה עליו תופסים כמחצית מהעיתון ודוחים דיווחים על התקדמות אפשרית במשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט ועל שובו לישראל של משה טלנסקי, העד המרכזי במשפט נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בחירה עריכתית המלמדת כי קהל היעד של העיתון כולל קודם כל את צופי מהדורת חדשות הבידור של גיא פינס.

מפתיע לרעה "ישראל היום", בדרך כלל הסולידי מבין שלושת הטבלואידים, שאינו תלוי כמותם במכירות גליונותיו להמשך קיומו. "ישראל היום" אומנם מצמצם את נוכחות מות הזמר בשער, אך הוא פותח את העיתון בידיעות על ג'קסון - היחיד הבוקר שעושה זאת - ממשיך בסיקור המוות באופן רציף עד עמ' 7, ומוסיף לכך גם את כפולת עמודי הבידור. הארץ, כמובן, מצניע יותר מכולם את האירוע, ומקדיש לו את עמוד חדשות התרבות והבידור בקונטרס הראשי ועוד מעט יותר מעמוד במוסף "גלריה".

אשר לתוכן, כרגיל במקרים של סיקור יתר, גם הפעם משולבים טקסטים שאפשר היה להסתדר יפה בלעדיהם. אורי גלר, למשל, מדבר עם כתב "ישראל היום" ושולף את האנקדוטה המעגלית הבאה: "לאורך כל הקריירה המופלאה, מייקל נשאר אדם בודד ומבולבל מאוד. פעם שאלתי אותו על כך. הוא הביט עלי עשר שניות והשיב: 'אני אדם בודד מאוד'". ועוד בעיתון זה, בועז ביסמוט מדווח על אסירים בפיליפינים ששיחזרו בריקודים את הקליפ לשיר "Thriller", "כמחווה לזמר שמת", ומתעלם מעדויות שעלו לפני שנתיים על הפרות זכויות אדם קשות שאיפשרו את הריקוד ההמוני בבית-הכלא.

במעריב נמצא מקום לידיעת קש מה"לוס-אנג'לס טיימס", על כך שמעריצי הזמר הניחו פרחים בשדרת הכוכבים של הוליווד ליד כוכב של אדם בעל השם מייקל ג'קסון, שאינו הזמר מייקל ג'קסון. כדי למלא את כל עמודי החדשות שהוחלט להקדיש למות ג'קסון, מעריב אינו מסתפק בדיווחי שליחו למערב ארה"ב ומתרגם ידיעות גם מה"וושינגטון פוסט" ומה"אובזרבר".

מבין חמשת טורי הדעה על ג'קסון, בולט זה שכתב רון מיברג. משום מה, מיברג קובע כי "מייקל ג'קסון הוא חלל הפופ הראשון של ילדינו. הם טרם חוו את הרגע המטלטל הזה שבו נלקח מהם מישהו מגיבורי התרבות שסיפק את פס הקול של תקופתם", תוך שהוא מתעלם ממותו של קורט קוביין. ניתן לסלוח לו על כך, לא רק מפני שההגדרה של "דור" תמיד תכלול שוליים מעט מטושטשים, אלא משום שמיברג פשוט כותב נפלא ("כמו פסל, ניסה לסתת ולהוציא מהמראה שאיתו נולד את הישות הניאו-קלאסית שנדמה היה לו שהתחבאה בתוכו. הניתוחים הפלסטיים התכופים הפכו אותו לפצע מהלך"; ובעיקר - "הוא לא היה בדרך לקאמבק, והוא הראשון שהבין זאת. הוא היה מוכתם משפטית, מלוכלך מוסרית ומת יצירתית. לאנשים במצבו יש נטייה לדבר אל המוות. לבחון אותו. לגשש ביד רועדת אחרי הקירות של קצה קיומם. זה מה שהוא עשה").

ועוד באשר לזווית הנרקוטית במות ג'קסון: בידיעות אחרונות, למרות הסיקור המצומצם יחסית, בכל זאת מתפרסמת ידיעה אחת [כתב ידיעות אחרונות] המשרתת יפה את הקוראים הנרקופילים, ומפרטת מהם בדיוק הכדורים שנטל ג'קסון באופן קבוע, החל בוויקודין וכלה בדילואדיד, מה ההשפעות של כל כדור וכדור, ותחת איזה שם הוא משווק בישראל.