פעם, לפני עידן ועידנים - אולי עשרה ימים - התקיימו בחירות באירן. כל הפרשנים שמילאו את גלי האתר וטורי העיתונים היו מאוחדים בעמדתם: לא משנה מי ייבחר, יחסה של אירן כלפי ישראל לא ישתנה, מירוץ הנשק הגרעיני יימשך, ובכלל, לנו זה לא משנה כל-כך. מדובר בשני אנשי דת קיצוניים (אחמדינג'אד ומוסאווי) ששמו להם למטרה לחסל את המדינה היהודית. היו שהגדילו ואמרו: לישראל עדיף שייבחר הנשיא המכהן, אחמדינג'אד.
על-פי מיטב המסורת הלניניסטית אמרו גם מי שלא יודעים שלנין הוא שטבע את הסיסמה "כמה שיותר גרוע, יותר טוב" שעדיף לישראל הנשיא הנוכחי, האנטישמי, מכחיש השואה, המטורף שקצף נוזל מבין שפתיו, על פני מי שמציג עצמו כרפורמיסט, אבל הרי אנחנו מכירים אותו מכהונתו בראשות ממשלת אירן. הוא גרוע כמו כל האחרים ואולי אף יותר, משום שהוא מעמיד פנים ומוליך שולל. בכל הערוצים והעיתונים לא נמצא כמעט אדם אחד שיאמר, שאולי, רק אולי, כדאי לשים לב לצבע הירוק השוטף את הרחובות כסמלם של חסידי הרפורמות.
עבורנו, הישראלים, אירן היא כתם שחור, והצבע הירוק בה הוא צבע האיסלאם הרדיקלי, המטורף, המאיים, ולא סמל של תקווה. אירן היא אִיוּם על קיומנו ותו לא. גם מי שמתעקשים לצפות בסרטים של בני משפחת מחמלבף, שמציגים אירן מורכבת ומרתקת הרבה יותר, לא הרשו לעצמם לחפש, ואולי גם למצוא, נקודות לחיוב ולתקווה.
כמו תמיד, רוב הפרשנים היו הכתבים לענייני ערבים, כי מה זה משנה, פרסים, ערבים. כמו בבדיחה על גולדברג, אייסברג ושאר היהודים. באופן פבלובי למדי, הפרשנים האורחים שמילאו את האולפנים היו רובם ככולם יוצאי זרועות המודיעין למיניהן. אלה ידעו לספר בביטחון מלא שמדובר רק בהוצאת קיטור של יום-יומיים, ואחריה הכל ישוב על מקומו בשלום. לא צריך להתרגש. הם הרי יודעים הכל על הכל, יוצאי זרועות המודיעין האלה. המומחים לענייני אירן באוניברסיטאות, שעוקבים אחר המתרחש במדינה הזאת גם בימים שבהם אנחנו לא מעיפים מבט לעברה או מסתפקים בשיח על האִיוּם הגרעיני, היו צריכים להמתין לתורם, בסבלנות, בלי להידחף.
ככל שחלפו הימים, והתברר שלא מדובר רק בהוצאת קיטור, או שהקיטור שהצטבר בשנים הארוכות גדול ורב ואין לו כמעט דבר עם זיופי הבחירות, התחיל להסתמן שינוי במגמה. למרבה המזל, השתנה הרכב המרואיינים, ואל האולפנים הגיעו יותר מומחים לענייני אירן, ובהם יוצאי המדינה הזאת, ואפילו נשים, שומו שמים. פתאום התברר שהתמונה הרבה יותר מורכבת, שבטהרן לבדה יש חמש(!) אוניברסיטאות, ששיעור האבטלה בארץ הנפט העשירה הזאת נאמד בעשרות אחוזים, שהרעלה מסתירה מתחתיה סיפורים מרתקים ומסעירים, שיש צעירים באירן! ויש להם מה לומר, והם לא מפחדים. לא ייאמן ממש.
עכשיו התקשורת בישראל, ובעולם כולו, נסחפת אחר הדרמה ועוסקת שעות על שעות בנסיונות נואשים לברר מה באמת קורה שם. איזה מזל שיש רשתות חברתיות באינטרנט. יוצאי זרועות המודיעין למיניהם נעלמו מהאולפנים, השבח לאל. בעצם, כדאי היה להזמין אותם שוב ולשאול, איך זה שוב קרה להם, ולמה שנאמין להם בפעם הבאה שבה הם ידברו בביטחון גמור כל-כך על מה שאין להם מושג בו. ולמה שלא יודו אחת ולתמיד שלא תמיד הם יודעים על מה הם מדברים, ושדוחות והערכות מודיעין הם עניין מוגבל שמושפע מאינספור גורמים, רבים בהם סובייקטיביים לחלוטין, ולא מדובר במדע אובייקטיבי. ולמה שלא נלמד לקח ונימנע מלהזמין אותם לדבר על כל דבר שתחת השמש?
אבל הרי אין סיכוי שזה יקרה. בעניין הזה מנצח הזיכרון הקצרצר שלנו. הרי זו אינה הפעם הראשונה שמומחי המודיעין מתגלים בקוצר ידם, ובכל זאת הם נישאים על כפיים כמומחים נטולי פניות וכמקורות מהימנים שאין להרהר ולערער עליהם.
הזיכרון הקצרצר הזה, שמחק לגמרי מהתודעה את מי שהכריזו ביום הבחירות באירן שלישראל עדיף אחמדינג'אד, הוא שעוזר עכשיו לכל מי שכועסים כל-כך על המערב בכלל ועל ברק חוסיין אובמה בפרט (אופן השימוש הסלקטיבי שעושים לא מעטים בתקשורת שלנו בשמו האמצעי של נשיא ארצות-הברית הוא עניין מרתק וראוי לדיון נפרד) על שהם לא מפגינים את הסימפטיה והתמיכה הראויות במפגינים. אובמה אמור לשאת את דגל החופש והדמוקרטיה בעולם בלי להתחשב כלל בשאלה אם התייצבות בוטה שלו לצד המפגינים תועיל להם או תזיק להם באירן עצמה. כי בינינו, הרי אירן ממשיכה לא לעניין אותנו. היא ממשיכה למלא את תפקידה הקלאסי, אִיוּם גדול ונורא על עצם קיומנו, ולא נרשה לשום טיעון מורכב ומסובך לקלקל לנו את תמונת העולם המסודרת שלנו.
עוד בנושא:
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
