השופט משה דרורי לאן?

רחמים על שופטי בית המשפט העליון שייאלצו לכתוב את פסק הדין בערעור על פסק דינו של השופט המחוזי משה דרורי בעניין האברך והאתיופית.

כי אם שופטי העליון יפליאו בשופט דרורי את מכותיהם – כפי שהם חייבים לעשות – או אז הם יעצימו במו ידיהם את השאלה המביכה שממילא כבר מרחפת באוויר: כיצד זה הסתנן משה דרורי אל בין שורות השופטים? ולא סתם אל שורות השופטים: היישר אל בית המשפט המחוזי.

הייתכן שהוועדה לבחירת שופטים נרדמה בשמירה? או שמא האם זהו עוד אחד מאותם מקרים בזויים של תן וקח שהוועדה חוטאת בהם?

השופט דרורי שמע שיש לו עצמאות שיפוטית והחליט ללמד אותנו עצמאות שיפוטית מהי. כי רק השופט המחוזי משה דרורי יכול לספר לנו כיצד אדם שנאשם ומודה שהוא ביצע עבירות פליליות חמורות – תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה - עבירות שעונשן שנות מאסר ארוכות – כיצד לאחר כל אלה יוצא הנאשם מאולמו של השופט ללא הרשעה.

אנחנו מגרשים בשארית כוחותינו את המחשבה הארורה שהשופט דרורי נשלט על-ידי תת ההכרה שהכתיבה לו את מעשיו – במובן זה שהאברך שתקף וחיבל והפקיר - בא מקרב חוגים מסויימים שבכוחם לשפר את סיכוייו של השופט לטפס בבוא היום אל בית המשפט העליון – על כל המשתמע מכך.

יותר מדי מאמץ השקיע השופט דרורי בקייס הפשוט הזה. אמרנו "יותר מדי מאמץ" והפרזנו לקולא.

הנה מה שמעיד השופט דרורי עצמו על מידת ההקרבה שנאלץ לה כדי לכתוב את שלוש מאות עשרים ושבעה עמודי פסק הדין: "הקדשתי לכתיבת הנימוקים, שבסופם הגיעו לכדי ספר עב כרס, חלק לא מבוטל מפגרת בית המשפט, בקיץ תשס"ח. לצערי, ועל כך אני מתנצל, הדפסת הנימוקים, על כל התיקונים, הליטושים והעריכה, ארכה אף היא מעל ומעבר למצופה, גם בשל העובדה כי לא הוקצתה לי קלדנית קבועה ומיומנת אחת, למשך כל פגרת בית המשפט במשרה מלאה, ובשעות נוספות".

ואנחנו שואלים: במצב של עומס קטסטרופלי ומתמשך על בתי המשפט - מה מניע שופט לשרוף את הפגרה שלו על כתיבת פסק דין בודד אחד, שכל שופט אחר היה מקדיש לו – בקושי – רבע שעה.

מהיום והלאה, כאשר פרנסי מערכת המשפט יפליגו בפנינו בשבחיה של השיטה שלנו לבחירת שופטים – אנחנו ננופף לעומתם בשתי מילים: משה דרורי.