בזכות תחושת האחריות ובזכות האחווה

ישראלים נוטים לשקוע בביקורת עצמית, והם כה עסוקים בדאגה לביטחונם, בנוסף על ההתמודדות עם המשבר הכלכלי, שלרובם הגדול אין זמן להשוות את עצמם לשכניהם, או לחברות המערביות המתקדמות. אלה בינינו הנוהגים לנסוע למדינות אחרות, כבר מזמן הגיעו למסקנה, שלעתים אפילו החברות המתורבתות, החופשיות, המתקדמות והעשירות, שבהן אנו אוהבים לבקר, יוצאות מהשוואה עמנו כשידן על התחתונה. אכן, יש ביניהן יותר שלוות מישראל – דוגמת הולנד או דנמרק, יותר עשירות – דוגמת ארה"ב וקנדה, אך כל אחת ממדינות אלה גם סובלת מבעיות קשות ובלתי פתירות, כמו פשיעה, סמים, הריון של קטינות, עבריינות נוער, אפליה חברתית, ביטוח רפואי בלתי מספק, עייפות תרבותית, תשישות חברתית-פוליטית, אובדן חזון, זהות ונכונות להיאבק, כניעה לגלי הגירה, השתעבדות לרב-תרבותיות ועוד ועוד.

בשום מקום אחר בעולם לא ניתן למצוא קהילה עצמאית וריבונית של שבעה מיליון איש, שהחיים בה מאופיינים בשפע, ביטחון חברתי ואישי, רווחה, שירותי רפואה מתקדמים, היי-טק, מדע, מזג אוויר נוח, דינמיות, חדשנות, חיפוש מתמיד אחר שיפור, חופש, דמוקרטיה, ויצירה תרבותית, אמנותית ומדעית, מה שמבדיל את ישראל מיתר המדינות, ואשר איפשר לה תוך שני דורות לזנק למקום מוביל בין האומות, הוא שתי תכונות של העם היהודי: תחושת אחריות ודחף מובנה לאחווה (סולידריות).

במקורותינו, לא רק שלא הטלנו באחרים אשמה בעקבות האסונות שהסבו לנו במשך ההיסטוריה, אלא דווקא פיתחנו את תפיסת "מפני חטאינו גלינו מארצנו". תפיסה זו, שהתפתחה והועברה מדור לדור, כפתה עלינו ליטול אחריות ולשאוף לשיפור עצמי. היא אשר הביאה את היהודים, עם ייסוד המדינה, להפשיל שרוולים ולעמול, לקלוט את אחיהם הנידחים ולקדם אותם, לפתח את הארץ ולהפריח אותה. להבדיל, הפלשתינים משלימים עם מעמדם כפליטים נצחיים, מסרבים לעזוב את מחנותיהם, מטפחים אשליות וחלומות בהקיץ ומטילים את כל האשם במצבם על האחרים.

האחווה היהודית היא אפילו יותר מובהקת. בסין העתיקה, למשל, שכבה דקה של יודעי קרוא וכתוב יצרה ושימרה את התרבות, וסיפקה אותה לאליטות ולמנהיגות באימפריה הגדולה. גם באומות אחרות, שיעור קטן מבני המעמדות הגבוהים היו נושאי התרבות, הציוויליזציה, המנהיגות, הקידמה והחדשנות, בעוד ההמונים נהנו מפירותיהן. בגלויות היהודים, לעומת זאת, היה מספרם של האנשים המעורבים, חולקי האחריות, החשים מחויבות כלפי הציבור כולו – גבוה במידה חריגה, ומורשת זו התגלגלה גם למדינת היהודים, שכה רבים בה מוכנים להקריב למענה. צריך רק לספור את המתנדבים למיניהם ואת הארגונים התורמים כסף לעניים, המביאים נחמה ועזרה לחולים ולזקנים, האוספים אוכל לנצרכים, הקולטים עולים חדשים והמעורבים בפעילויות חברתיות למיניהן - הן למען ישראלים והן למען חסרי מזל במקומות אחרים בעולם.

היכן ניתן למצוא מוסד נפלא, שכולו על טהרת ההתנדבות, כמו "יד שרה", המספק אביזרים רפואיים לחולים, או ארגון התנדבותי כמו "זק"א", העומד תמיד בכוננות, למקרה של אירוע טרור? באיזה עוד מקום כל הארץ ניצבת מאחורי צבאה בעת מלחמה, כשרווחת חייליה, שבוייה ונעדריה בראש מעייניה? איזו אומה אחרת משקיעה כה רבות בהצלתם של אזרחיה שנקלעו לצרה בארץ או בעולם? איזו עוד מדינה מספקת מגן כזה של דאגה, טיפול והתעניינות בקורבנות מלחמותיה, באוכלוסייתה המופגזת או בפליטים מאיזורי עימות? אזרחים ישראלים נתנו מקלט לפליטים סודאנים, ירדנים, פלשתינים, וייטנאמים ובוסנים, שמדינותיהם היו לעתים במצב מלחמה עם ישראל, אספו בנדיבות כסף ושלחו סיוע רפואי ואחר לאזורים מוכי צונאמי, רעידות אדמה, רעב ומלחמה.

במשך עשרות שנים היו בני הקיבוצים, המהווים שיעור קטן מאוד באוכלוסיה, הגרעין הקשה של החלוציות הישראלית: הם יישבו את המדבר ואת איזורי הספר, סיפקו את שכבת הפיקוד והעילית של צה"ל ושימשו מודל לחיקוי בהנהגת המדינה. בעקבות משא השנים והסחף, צצה ועלתה בקרב היהדות הדתית שכבת עלית בת דמותה של זו ה"קיבוצית", והיא שתופסת כיום את מרבית עמדות החלוציות, ההתיישבות, הפיקוד הצבאי והמנהיגות המדינית והחברתית, מצוידת בחזון ובמחויבות מוחלטת להגשמת כל אותן מטרות. וכך, למרות הקשיים הרבים אשר עמם מתמודדת כיום ישראל בתחומי הכלכלה, החברה, הפוליטיקה והביטחון, עדיין אנו רשאים לזקוף את ראשינו ולשמור על תקוותינו, ביודעינו שדי אנשים בתוכנו רואים את עצמם מחויבים ואחראים לשמור על הספינה הזו שתמשיך לצוף ולנווט אותה לחוף מבטחים.