חזית ועורף

לא פחות מ-23 פסוקים מקדישה התורה בפרשת "מטות" לתיאור הטיפול בשלל שהביאו בני ישראל לאחר שניצחו את מדין. בעבר כבר עמדנו על כך שהתורה מאריכה מאוד בפרטים הנוגעים לרכוש הכלל, והבאנו פסוקים אלו כאחת הדוגמאות לכך. הפעם נשאל מדוע מצווה ה' לחלק את השלל שווה בשווה בין הלוחמים לבין יתר העם.

הנוהג בצבאות קדם (וגם בתקופות מאוחרות יותר) היה שכל חייל זכאי להחזיק לעצמו את השלל בו זכה. יש לנו לכך עדויות גם בתנ"ך, למשל: יהושע מזהיר את העם שלא לבזוז את יריחו, ולעומת זאת מתיר לבזוז את הערים האחרות הנכבשות בארץ ישראל. מאות שנים מאוחר יותר, כאשר נבוכדנצר מלך בבל נכשל בנסיונו לכבוש את צור, מבטיח לו ישעיהו שיכבוש את מצרים ושהשלל ממדינה זו יפצה את חייליו על טרחתם העצומה בעיר הלבנונית.

והנה, לא רק שבמלחמת מדין מצטווה משה לחלק את השלל בין כל החיילים - כולל אלו שלא הצליחו לתפוס ביזה - אלא שעליהם להפריש מחצית ממנו לעם שכלל לא יצא למלחמה. היכן ההיגיון? מדוע מגיע תשלום למי שלא סיכנו את חייהם ולא עשו לכאורה דבר להצלחת המערכה?

הדוגמה של דוד

ר' עובדיה ספורנו נותן טעם מעניין: "מפני שהייתה המלחמה מלחמת נקמה על מה שנעשה נגד כולם [כאשר בנות מואב ומדין החטיאו את ישראל בבעל פעור], רצה שיתקיים בכולם 'ואכלת את שלל אויביך' (דברים כ', י"ד) כעניין דוד בשלל עמלק, כאומרו: 'הנה לכם ברכה משלל אויבי ה' (שמואל-א' ל', כ"ו)".

הדוגמה שמביא הספורנו תעסיק אותנו גם בהמשך. מדובר בפשיטה של בני עמלק על העיר צקלג שבנגב, בה ישבו דוד ואנשיו בימיה האחרונים של ממלכת שאול. כאשר יצא דוד בראש אנשיו מן העיר, החריבו אותה העמלקים ולקחו בשבי את כל האזרחים ואת מטלטליהם. דוד רדף אחרי העמלקים, הביס אותם והחזיר את המשפחות והרכוש בריאים ושלמים. גם כאן, אומר הספורנו, מאחר שהעמלקים הם אויב ותיק ומר של עם ישראל כולו - דוד חילק את השלל גם לבני שבט יהודה, שכלל לא היו בתמונה.

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצ"יב) נותן טעם אחר, אם כי גם הוא מחזיר אותנו לאותו מעשה של דוד: "אף על גב שלא נלחמו אלא שמרו את הכלים, הרי הם כתופסי מלחמה, וכמאמר דוד: 'כי כחלק היוצא למלחמה וכחלק היושב על הכלים' (שמואל-א' ל', כ"ד). כלומר: לעורף יש תפקיד - הוא שומר על המחנה ועל הרכוש. הרי לא ייתכן מצב בו העם כולו ייצא למלחמה ויפקיר את ביתו; מישהו חייב להישאר מאחור, וגם בכך יש תרומה למאמץ המלחמתי.

ואכן, זהו הקו בו נקט דוד לאחר המלחמה נגד עמלק. היה עליו להתמודד עם "כל איש רע ובן בליעל מהאנשים אשר הלכו" עימו, ואשר דרשו: "יען אשר לא הלכו עימי, לא ניתן להם מהשלל אשר הצלנו, כי אם איש את אשתו ואת בניו, ויקחו וילכו". זוהי טענה קיצונית מאוד: לא רק שהביזה שייכת ללוחמים בלבד, אלא גם הרכוש שהצילו; מי שלא נלחם, יוכל לקבל בחזרה רק את בני משפחתו אך לא את רכושו.

דוד דוחה את הדרישה הזו בצורה חד-משמעית. "לא תעשו כן, אֶחָי. את אשר נתן לנו ה' וישמור אותנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו [כלומר: ההצלה היא מה' ואנו לא יכולים לעשות כרצוננו ברכוש שהצלנו]. ומי ישמע לכם לדבר הזה? כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדיו יחלוקו".

נימוקו של דוד נראה פשוט וברוח הדברים שאמרנו: היחידות הלוחמות חייבות בסיס ותמיכה לוגיסטית, ולכן גם "היושבים על הכלים" הם חלק מהמאמץ המלחמתי. המלבי"ם מעלה את דבריו בדרגה ונותן להם נופך רוחני: "אלה שישבו על הכלים ולא רדפו אחר האויב - מגודל בטחונם בישועת ה' שיציל את שלהם בלא שום רדיפה, הלא זכותם גדול(ה) יותר מאלה שרדפו ולא בטחו באופן זה". בטחונם זה של הנותרים מאחור, אומר המלבי"ם, הוא שנתן ללוחמים את הזכות שה' אכן יתן בידיהם את העמלקים, ולכן יש לחלק את השלל בשווה בין כל חברי הקבוצה. המלבי"ם אף מקצין ואומר, שבעצם היה ראוי שרק היושבים על הכלים יקבלו את השלל, שכן כאמור זכותם היא שעמדה ללוחמים, אבל דוד עשה חסד עם הלוחמים בכך שהעניק להם מחצית ממנו.

ר' יצחק אברבנאל בפירושו לפרשתנו הולך בכיוון שונה. לדעתו, כל ישראל היו מוכנים לצאת למלחמה נגד מדין, אך על-פי דבר ה' נשלחו 12,000 חיילים בלבד. אלו שנותרו מאחור, זיכו את היוצאים למלחמה הן בכך שהיו מוכנים להילחם בעצמם והן בכך שהתפללו עליהם, ולכן מגיעה להם מחצית מהשלל. האברבנאל ממשיך ומסביר מדוע הצטוו ישראל לתת 1/50 מחלקם לה', ואילו החיילים הצטוו לתת רק 1/500. מאחר ש-12,000 הם 2% מכלל 600,000 החיילים שמנה מחנה ישראל, גם התרומה של ישראל היא 2%. החיילים היו שליחי העם למלחמה כמו שהלוויים הם שליחי העם לעבודת המשכן; הלוויים נותנים לכהנים מעשר מן המעשר, דהיינו 1% מן היבול; לכן, התרומה של העם צריכה להיות גדולה פי עשרה - כך שתרומתם של החיילים היא 0.2%.

מורל, חומות ומצודות

אולי ניתן להוסיף עוד טעם ולסמוך אותו על ההלכה לדורות. גם במלחמות של מלכי ישראל יש מי שאינם יוצאים לקרב - אלו שהתורה פטרה אותם מסיבות אישיות (ארש אישה, בנה בית, נטע כרם) ומסיבות של מורל (הירא ורך הלבב). אך אין הם פטורים לחלוטין משירות, אלא עוסקים בלוגיסטיקה: "מספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים" (הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז', הלכה ט').

אם חלוקת השלל גם לאנשי העורף הייתה בעד הסיוע המעשי שלהם למלחמה, היינו מצפים לראות אותה גם בהלכה לדורות - אך לא כך פוסק הרמב"ם. מדבריו עולה, שכל השלל נכנס לאוצר המדינה והמלך הוא המחליט מה ייעשה בו. כך הוא אומר לגבי השימוש ברכושם של מי שנכנעים בפני ישראל: "והמס שיקבלו [עליהם הנכנעים] - שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם , כגון בניין החומות וחוזק המצודות ובניין ארמון המלך וכיוצא בו... ויש למלך להתנות עימהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות" (הלכות מלכים, פרק ו', הלכות א'-ב'). יש לשים לב, שאמנם המלך הוא הלוקח את השלל, אך השימוש בו יכול להיות הן לצרכיו של המלך (בניין ארמונו) והן לצורכי העם (בניית מצודות וחומות). כלומר: העורף נהנה מהשלל, אך לא בוזז אותו במישרין.

זהו רמז לכך שלעורף יש תפקיד אחר: מתן התמיכה המורלית - ולא רק הרוחנית - החיונית לכל צבא לוחם. כפי שראינו היטב במלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, יכולת העמידה של העורף קבעה רבות לגבי יכולת העמידה של החזית ושל ההנהגה. משה מפי ה' ואחריו דוד מבינים, שבלא תמיכה כזו, הצבא יתקשה למלא את משימתו ואולי אף יובס. לכן מגיע לעורף חלק מן השלל. התמיכה שלו אינה רק טכנית (מזון וכבישים) ואינה רק רוחנית (זכות ותפילה). היא חלק בלתי נפרד מיכולתו של הצבא להילחם.

אז מדוע אצל משה ודוד העורף מקבל את השלל במישרין ובהלכה לדורות רק בעקיפין? תשובת הפשט לכך תהיה, שזהו ההבדל בין עם נודד (בימי משה) או קבוצת חיילים (בימי דוד) לבין ממלכה מסודרת ומאורגנת. תשובת הדרוש תאמר, שהרמב"ם מכוון לכך שהשימוש שייעשה בחלקו של העם בשלל, יהיה דומה לחלקו במאמץ המלחמתי. העם נותן את העוצמה המורלית - ולכן הוא יקבל מצודות וחומות.