|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לאירן אין אינטרס להגיע להבנות עם המערב. כל דיבוריה על דו-שיח נועדו לקנות זמן, כדי להתקדם בפרויקט הגרעיני ● ככל שתתקדם בו, כך יהיו התנאים שתציב למערב בתמורה לעצירתו טובים יותר מבחינתה
|
|
מחוות הפיוס של אירופה ושל ארה"ב כלפי איראן אינן נובעות אלא מן החשש להפעלת תאים שיעים רדומים בשטחן [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| הארגון העזתי החדש "ג'לג'לאת" הוא ארגון על-משפחתי, עשוי להציב לחמאס אתגר אידיאולוגי ודתי. נראה כי הוא מקפיד יותר על המסר האיסלאמי המוחלט, שאינו נכנע לציונים, אינו מוותר לאש"ף ואינו מוכן להתפשר לנוכח המציאות ואילוציה | |
|
|
|
|
השבוע המשיכו הסדקים בשלטון האירני להתרחב, כאשר איאתוללה חסין מונתזרי, אחד מאנשי הדת הבכירים ביותר במדינה, שדרגתו בהיררכיה הדתית השיעית גבוהה יותר מזו של המנהיג העליון, עלי ח'אמינאי, התקיף באופן בוטה ביותר את המנהיג העליון וטען, שהוא והקבוצה המקיפה אותו אינם ראויים לשלטון. את דבריו הוא נימק בגסות ובאלימות שבהן נקטו כדי לדכא את הפגנות מתנגדיהם, ובעובדה שהשלטון ירה באש חיה על המפגינים. מונתזרי קרא במפורש להפיל את השלטון ולהכניס לבידוד את ראשיו, שאותם כינה "גזלני החוק", וקבע כי "אם שליט מאבד את הצדק ואת האמינות ומדכא את הרוב, יש לסלקו מייד מהשלטון, והציבור אינו חייב לציית להוראותיו". מונתזרי אמר בפסקנות, שהממשלה הנוכחית אינה לגיטימית - אמירה שהיא סטירת לחי, לא פחות, למנהיג העליון, ח'אמינאי.
אלא שמונתזרי אינו לבד. יועצים נוספים של המנהיג העליון מביעים עמדות דומות, מכיוון שהם מבינים, כי חלקים נרחבים בציבור אינם תומכים עוד בשלטון וכי מצב זה יביא בסופו של דבר להפלתו. הבולט בהם הוא מוחמד מוחמדיאן, הממונה על ענייני האוניברסיטאות בלשכת המנהיג העליון, שהודה כי הבחירות - כלומר זיוף תוצאות הבחירות - גרמו לזעם ציבורי שהביא להתפוצצות המצב.
וכשאנשי השלטון חשים כי הכיסא תחתם עומד לקרוס, הם מתחילים להאשים את האחרים, ובעיקר את המערב: פרבז דאודי, סגנו הראשון של המנהיג העליון, אמר שהזעזועים באירן יביאו לאי-יציבות בכל מדינות המערב, ברומזו לכך שלאירן יכולת השפעה גדולה על האירועים בדרום אמריקה, באסיה, במזרח התיכון ואפילו בארה"ב עצמה. בכך הוא שולח איום בדבר האפשרות שאירן תפעיל את חוליותיה הרדומות של סוכנים, מחבלים, מובילים ומגייסים, לשם שיגור פעולות טרור נגד המדינות המארחות, שבהן הם מתגוררים.
חוליות סמויות אלה מוטמעות בדרך כלל בקהילות השיעיות, וחבריהן מתפקדים בחיי היום-יום כאנשים נורמטיביים מן היישוב.
לאורך השנים שולחת להם אירן כלי נשק, חומרי חבלה, הוראות הפעלה וכסף, והם מצטיידים, מתחמשים ובעיקר מתאמנים לבצע את הפקודות שתגענה אליהם ביום פקודה, כאשר היכרותם עם הזירה המקומית אמורה לסייע להם בכך. את כל ה"מילי דמיטב" הללו שולחת להם אירן באמצעות הדואר הדיפלומטי, דרך שבה יכולה כל מדינה לשלוח כמעט כל דבר שניתן לארוז אותו ולהסתירו. במקרים רבים, הזרוע הביצועית של אירן להכשרת החוליות הללו היא ארגון החיזבאללה, שגם לו יש קבוצות תומכים, בעיקר שיעים, במדינות רבות בעולם.
המבצעים הבולטים של חוליות אלה היו הפיגוע בשגרירות הישראלית בבואנוס-איירס, בירת ארגנטינה, בשנת 1992, ושנתיים לאחר מכן ובאותו מקום - הפיגוע בבנין הקהילה היהודית. התשתית האנושית שביצעה את שני הפיגועים הללו הם מוסלמים, בעיקר לבנונים שיעים, המתגוררים במשולש הגבולות ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי, ששם הם הקימו מובלעת ערבית מוסלמית, שבה ניתן לייצר כל רע ולייצאו לרחבי יבשת אמריקה - הדרומית והצפונית.
נראה כי יכולת מבצעית זו הובאה לידיעת נשיא ארה"ב, וכי היא אחד הגורמים לרצונו בפתיחת מסלול הידברות עם אירן כמעט בכל מחיר. הוא יודע, שלא ניתן לטפל במובלעת השיעית במרכז היבשת הדרום אמריקנית מבלי לקבל את הסכמת המדינות "המארחות" אותה, ואלו לא תרשינה לנקוט נגד מובלעת זו אמצעים אלימים.
על-פי הנחיות השלטון האירני, ביצעו חוליות רדומות חיסולים ומעשי רצח בשוויץ, בגרמניה ובצרפת, וייתכן שאף במקומות נוספים, ולכך בדיוק התכוון פרבז דאודי, סגנו של ח'אמינאי, כשהזהיר השבוע את המערב מפני חמתה של אירן. הוא איים על מדינות המערב ב"יצוא המהפכה" אל שטחיהן, גם באמצעות שלהוב ההמונים המוסלמים החיים כיום באירופה, שמספרם הולך וגדל, ואשר בכוחם להוציא לפועל פיגועים עם מאות נפגעים, כמו זה שבוצע בתחנת הרכבת של מדריד במארס 2004, ולגרום נזקים עצומים לתשתיות המקומיות - לתחבורה, לתעשיה וליציבות הכלכלה.
בדיוק מכך אירופה חוששת. יותר מ-20 מיליוני מהגרים מוסלמים חיים בה כיום, ואם רק אחד מאלף ייגרר אחרי התעמולה האירנית ויהפוך לג'יהאדיסט, באירופה לבדה יהיו 20 אלף אנשים מסוכנים עד מאוד. את פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 ביצעו 19 בחורים. ניתן רק לתאר כמה פיגועים יוכלו לבצע 20 אלף ג'יהאדיסטים חמומי מוח וחסרי מעצורים.
מה שמוזר הוא שאיש באירופה אינו זועק או מוחה על הצהרתו של דאודי. ההסבר לכך הוא אחד: אירופה חוששת להגיב, שמא אירן אכן תממש את איומיה. כך, נחישותה ותעוזתה של אירן ואי-התחשבותה במדינות האחרות ובחוקיהן יצרו לה באירופה תדמית של מדינה סוררת שמסוכן להתעסק איתה. מכאן נובע רצונה התמידי של אירופה להגיע להבנות ולהסכמים עם האירנים לגבי הפרויקט הגרעיני שלהם.
אלא שלאירנים אין שום אינטרס להגיע להבנות ולהסכמים. הם דווקא מעוניינים לבסס את תדמית הבריון חסר המעצורים שרכשו, ובצדק, במהלך השנים. את זה באירופה עדיין לא הבינו, ונדמה שגם בארה"ב עוד לא נפל האסימון. כל דיבוריה של אירן על דו-שיח ועל רצון להגיע להסכמים, נועדו לחפות על כוונותיה האמיתיות ולקנות עוד זמן, על-מנת להתקדם בפרויקט הגרעיני. שהרי ככל שיתקדמו האירנים בפרויקט זה, כך יהיו התנאים שיציבו למערב בתמורה לעצירתו טובים יותר מבחינתם. בלשון המשפט הפלילי מכנים זאת "סחיטה באיומים".
|
|
חזית נוספת לאירן - בלוצ'יסטאן
|
|
|
|
מיעוט נוסף בשטח
|
|
|
|
| אלא שככל שאמצעי הדיכוי קשים יותר, כך גדלה נחישותם של הבלוצ'ים להשיג עצמאות, בעיקר מאיראן, והם מעלים את גובה הלהבות של מחאתם ושל פעילותם נגד השלטון. אם הבלוצ'ים יקבלו סיוע מבחוץ, בהחלט ייתכן שהם יצליחו לזעזע את השלטון האיראני מבפנים, במיוחד לנוכח הידרדרות המצב בטהרן והיחסים העכורים בין האיאתוללות. | |
|
|
|
ייתכן שמבלוצ'יסטן תיפתח הרעה למשטר האירני, ואולי אף למדינת אירן כולה. בלוצ'יסטן הוא חבל ארץ בדרום אירן, על חופי האוקיאנוס ההודי, הנמשך מזרחה לתוך אפגניסטן ופקיסטן.
העם הבלוצ'י אינו פרסי, ומדבר בלשונו המיוחדת לו. בניגוד למשטר האירני השיעי, זהו עם מוסלמי סוני, השואף לקבל עצמאות מכל שלוש המדינות שבהן הוא פזור, ולכן בשלושתן הוא מסוכסך עם השלטון המרכזי. באפגניסטן, בשל אי-היציבות השוררת במדינה מזה 30 שנה, העם הבלוצ'י בחבל מתקיים באוטונומיה כמעט מלאה, והשלטון המרכזי אינו מתערב בעניינו. פקיסטן מנסה לכפות את עצמה על העם הבלוצ'י, אך ללא הצלחה יתרה, ולכן גם במדינה זו נהנים הבלוצ'ים מאוטונומיה, גם אם אינה שלמה.
באירן מצבם גרוע ביותר, שכן המשטר נוקט נגדם צעדי דיכוי קשים. חטיפת פעילים וחיסולם הם עניין כמעט יומיומי, והבלוצ'ים נוקמים את דם חבריהם ברצח חיילים, שוטרים ופקידים. הם מפוצצים תחנות משטרה, מוסדות שלטון ורכבות, והמיליציה שלהם – ג'ונד אללה – נוטלת בגאווה אחריות על פיגועים בטהרן ובסביבתה. השבוע נפסק גזר דין מוות לכמה פעילים בלוצ'ים, ש"הודו" בקשירת קשר נגד השלטון.
אלא שככל שאמצעי הדיכוי קשים יותר, כך גדלה נחישותם של הבלוצ'ים להשיג עצמאות, בעיקר מאירן, והם מעלים את גובה הלהבות של מחאתם ושל פעילותם נגד השלטון. אם הבלוצ'ים יקבלו סיוע מבחוץ, בהחלט ייתכן שהם יצליחו לזעזע את השלטון האירני מבפנים, במיוחד לנוכח הידרדרות המצב בטהרן והיחסים העכורים בין האיאתוללות.
|
|
|
מתונים מידי בשבילם [AP]
|
|
|
|
| אלא שגם חמאס נמצא על "כרטיס הטווחים" של הארגון החדש, שכן חמאס – בראיית "ג'לג'לאת" – ויתר על הג'יהאד והעניק לציונים – שומו שמיים – הפסקת אש. חמאס גם אינו מקפיד על החלת השריעה האיסלאמית על כל תושבי עזה, ובזאת הוא בוגד בשליחותו הדתית. כנראה שגם החיבור בין חמאס הסוני ובין איראן השיעית אינו לרוחם של מייסדי "ג'לג'לאת", ולכן מבקש הארגון לסלק משטחי פלסטין את ההשפעה האיראנית-שיעית. | |
|
|
|
לאחרונה הגיעו ידיעות על כך שברצועת עזה קם ארגון איסלאמי חדש, ושמו "ג'לג'לאת" – כלומר "רעידת אדמה" או "רעש גדול המרעיד כל דבר". המשמעות היא שארגון הזה מבקש להרעיד את האדמה מתחת רגליהם של כל הרשעים ובראשם הציונים, ומכיוון שהאג'נדה שלו מזכירה את זו של אל-קאעידה, דאגה ממלאת את לבו של כל מי שמתעסק עם המתרחש בעזה. הזעזוע שהארגון אמור ליצור יהיה מכוון – אולי אף לפני ישראל – כלפי אש"ף והרשות הפלשתינית שיצר, בהם רואה הארגון בגידה באיסלאם, שכן הסכמי אוסלו נותנים לישראל לגיטימציה למרות שהיא אינה מדינה לגיטימית.
אלא שגם חמאס נמצא על "כרטיס הטווחים" של הארגון החדש, שכן חמאס – בראיית "ג'לג'לאת" – ויתר על הג'יהאד והעניק לציונים – שומו שמיים – הפסקת אש. חמאס גם אינו מקפיד על החלת השריעה האיסלאמית על כל תושבי עזה, ובזאת הוא בוגד בשליחותו הדתית. כנראה שגם החיבור בין חמאס הסוני ובין אירן השיעית אינו לרוחם של מייסדי "ג'לג'לאת", ולכן מבקש הארגון לסלק משטחי פלשתין את ההשפעה האירנית-שיעית.
אלא שארגון זה אינו הגוף הפלשתיני הראשון הדובר בלשונו של אוסמה בן-לאדן. בעיר פועלות מזה שנים אחדות שתי מיליציות, שגם להן מאפיינים ג'יהאדיסטיים הדומים לאלו של אל-קאעידה: "ג'יש אלאיסלאם" (צבא האיסלאם) של משפחת דוע'מוש, ו"ג'יש אלאומה" (צבא האומה). ה"צבא" הראשון מונה כמה מאות לוחמים, אשר ירו עלינו ממרגמות ומנשק קל, אך בעיקר הוא עסוק במאבקי הכוח של השבט אשר לו הוא שייך מול כוחות השלטון של חמאס. ב"צבא" השני רק כמה עשרות פעילים, ועברו אינו מצביע על פעילות גדולה מדי.
על-פי המידע המועט שיש על "ג'לג'לאת", הוא מאגד אנשים מעזה, מיהודה ומשומרון, ואפילו בסיני יש לו חברים. כלומר, זהו ארגון על-משפחתי, שכנראה עומד להציב לחמאס אתגר אידיאולוגי ודתי, שכן נראה כי הוא מקפיד יותר על המסר האיסלאמי המוחלט, שאינו נכנע לציונים, אינו מוותר לאש"ף ואינו מוכן להתפשר לנוכח המציאות ואילוציה.
בינתיים אין לארגון רקורד של פעילות, אלא שקרבתו האידיאולוגית לאל-קאעידה תכניס אותו לקונפליקט עם ישראל, עם הרשות ועם חמאס. בשל אופיו המהפכני, כנראה שהוא לא יוכל לקבל על עצמו שום תכתיב שנועד לאפשר חיים תקינים, הן עם ישראל והן עם אש"ף וחמאס. כמו-כן, צפוי כי הארגון החדש ימשוך אליו אנשים, שאינם רואים בעין יפה את העובדה שחמאס קיבל עליו לקיים את הפסקת האש עם ישראל, מה שיציב אותו במסלול התנגשות עם חמאס.
|
|
|
no they can't [צילום: AP]
|
|
|
|
| הם עדיין חולמים שהמדינה הפלסטינית, לכשתקום, תכלול גם את נהריה, חיפה, תל-אביב ובאר-שבע, והם חוששים, שאם יקימו מדינה בלעדי ערים אלו, הם לעולם לא יראו אותן מצטרפות אליהם עם שאר השטחים, שהיו בידי ישראל עד 1967. ומכיוון שהם עדיין לא הסכימו לקבל את ישראל בגבולות 1948, הם אינם מוכנים להקים מדינה שאינה כוללת את כל השטח בין הים והירדן. | |
|
|
|
הזירה הפלשתינית ממשיכה בשלה, וכל מחלוקת אפשרית קורעת את אלו המתקראים "פלשתינים" לסיעות, לפלגים ולכיתות. הג'יהאד האיסלאמי אינו מוכן להצטרף לממשלת חמאס בעזה, ואש"ף קרוע בין אבו-מאזן, יו"ר הארגון ונשיא הרשות הפלשתינית, ובין פארוק אלקדומי, ראש המחלקה המדינית באש"ף, שמעולם לא הסכים להסכמי אוסלו ולא חדל לטעון כי הרשות הפלשתינית היא בן לא לגיטימי של הסכמים בלתי חוקיים.
המחלוקות הפנימיות בין "הפלשתינים" מעלות מחשבות נוגות לגבי יכולתם לקיים ולנהל מדינה, גם אם תהיה מפורזת. הם אינם מסוגלים להסכים על שום דבר, אינם סומכים זה על זה, וכל אחד מושך את העגלה לכיוון אחר. על-פי הפרשנות הפלשתינית להסכמי אוסלו, הם רשאים להכריז על עצמאותם החל מסוף תקופת הביניים, שהחלה עם ייסוד הרשות ביולי 1994 והסתיימה ביולי 1999, כלומר לפני עשר שנים בדיוק. מדוע אם כן הם לא הכריזו על עצמאותם עד היום? הנימוק הרשמי לעיכוב הזה הוא שישראל אינה מוכנה לתת להם את "זכויותיהם": את ירושלים בירתם, את אדמתם נקייה מהתנחלויות ומגדרות, על מקורות המים והמרחב האווירי שלה, ולאחיהם הפליטים – את חיפה, את עכו ואת יפו.
אך נימוק רשמי זה אינו אלא עלה תאנה לכיסוי על הסיבה העיקרית: הם עדיין חולמים שהמדינה הפלשתינית, לכשתקום, תכלול גם את נהריה, חיפה, תל אביב ובאר-שבע, והם חוששים, שאם יקימו מדינה בלעדי ערים אלו, הם לעולם לא יראו אותן מצטרפות אליהם עם שאר השטחים, שהיו בידי ישראל עד 1967. ומכיוון שהם עדיין לא הסכימו לקבל את ישראל בגבולות 1948, הם אינם מוכנים להקים מדינה שאינה כוללת את כל השטח בין הים והירדן.הם סבורים שהקמתה של מדינה פלשתינית היא אינטרס ישראלי, ושישראל תהיה מוכנה לשלם מחיר גבוה רק כדי שהם יואילו לעבור משלב המהפכה לשלב המדינה, מדור הארגונים לדור המיניסטריונים.
לפיכך, ראוי שמדינת ישראל תבהיר להם כי הם אינם עושים טובה לאיש בהכריזם על מדינה, וכי ישראל לא תשלם דבר, רק כדי שהם יואילו לשבת זה עם זה ולהמציא אג'נדה משותפת – יש מאין.
ומכיוון שדבר זה לא יקרה, למרות חלומותיהם של אובמה ושל כמה ישראלים תמימים, על ישראל לפעול להקמת ישויות עצמאיות בערי יהודה ושומרון, שתהיינה נפרדות זו מזו, ומבוססות על השבטים היושבים בכל עיר. היעד הוא השארת המרחב הכפרי בידי ישראל לעולמי עד, כדי שגבעות יהודה ושומרון לא יהפכו לגבעות עזה או להרי חיזבאללה. הרי ממילא, גם אם תקום "מדינה פלשתינית", לא יהיה בכוחה להטיל סדר ומשמעת בקרב הארגונים החמושים ולטפל בטרוריסטים "בלי בג"צ ובלי בצלם", כפי שהתכוון יצחק רבין המנוח.
|
|
|
שפה היא זהות [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
| המעניין הוא ההתעקשות האיסלאמית על השם "אלקודס". שם זה הוא קיצור שמה של ירושלים כפי שהיה בימי הביניים – "בית אלמקדס", שהוא הגרסה הערבית לביטוי "בית המקדש". כלומר, דווקא השם הערבי – הקלאסי והמודרני – הוא המוכיח את יהודיותה של ירושלים. | |
|
|
|
השבוע החליט שר התחבורה, ישראל כץ, לשנות את הכיתוב על שלטי הדרכים במדינה, כך שיוצגו בשלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית – השמות העבריים של המקומות, ולא השמות שנתנו להם זרים. כך למשל, אם כיום בשלט "ירושלים" כתוב בערבית "אלקודס", אחרי השינוי יהיה כתוב בו "ירושלים" באותיות ערביות.
כצפוי, החלטה זו עוררה זעם רב בקרב הערבים בארץ, הרואים בכך ניסיון ציוני למחוק את זהותה הערבית של הארץ. כידוע, התשובה לשאלה מי כאן בעל הבית המקורי ומי הפולש המנסה לכפות על האחר את האג'נדה הלאומית שלו – תלויה בדרך כלל בלאומיותו של המשיב. רבים מן הערבים רואים עצמם כאדוני הארץ המקוריים, ואת הרוב היהודי אשר היגר לכאן בארבעת הדורות האחרונים הם רואים כמי שאחראי לגירוש מחצית הערבים ולכפייה על הנשארים את דגל הטלית, את ההמנון הציוני ועכשיו את השמות העבריים של ערי הארץ; ואילו היהודים רואים בארץ את ארצם ההיסטורית, שאליה חזרו אחרי אלפיים שנות גלות, כשהערבים הם חדשים מקרוב באו, לפני 1,400 שנים. כיוון שהכיבוש המוסלמי על הארץ תם במלחמת העולם הראשונה, לפני יותר מ-80 שנה, מרבית היהודים סבורים, כי אין סיבה להשאיר את שמות המקומות בה כפי שנתנו להם המוסלמים.
המאבק אם כן אינו על שילוט, אלא על זהות הארץ ועל מיהות בעליה המקוריים. מדינת ישראל, הדורשת מן הפלשתינים להכיר בה כמדינת העם היהודי, אינה יכולה להסכים לכך שהשמות הרשמיים של עריה, ובמיוחד של בירתה, ימשיכו לשקף את הכיבוש האיסלאמי שכבר איננו. בתגובה לכך אמר ברדיו ח"כ ג'מאל זחאלקה, ראש מפלגת בל"ד – אשר מטרתה המוצהרת והגלויה היא ביטול אופיה היהודי-ציוני של המדינה – כי אם אכן ישנה משרד התחבורה את שמות הערים לשמות עבריים, תפעל מפלגתו לקבוע שלטים עם השמות הערביים בכל מקום שישונה שם, יהא המחיר לכך אשר יהיה.
המעניין הוא ההתעקשות האיסלאמית על השם "אלקודס". שם זה הוא קיצור שמה של ירושלים כפי שהיה בימי הביניים – "בית אלמקדס", שהוא הגרסה הערבית לביטוי "בית המקדש". כלומר, דווקא השם הערבי – הקלאסי והמודרני – הוא המוכיח את יהודיותה של ירושלים.
על השר כץ להתעקש אפוא על השם "ירושלים" לא רק בשלטי הדרכים, אלא גם בפתיח של מהדורות החדשות בשפה הערבית ב"קול ישראל", שבו שם בירתנו כיום הוא "אורשלים אלקודס". במקום כפילות זו יש להסתפק בשם האחד והיחיד של עיר קדשנו: ירושלים, ובהגייה העברית דווקא. שינוי שם מתבקש אחר הוא שם נמל התעופה בן-גוריון, אשר בכל העולם הינו "תל אביב" (ובקיצור: TLV), מן הראוי היה שישראל תקרא לנמל התעופה הבינלאומי שלה בשם ירושלים, "למען יידעו כל באי עולם".
|
|
|
ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן
|
|
| תאריך:
|
18/07/2009
|
|
|
עודכן:
|
18/07/2009
|
|
מרדכי קידר
|
|
|
סוגיות של מכונת רייטינג חסרת אתיקה וביקורת העדר גבולות בחדר החדשות נבחנו בהרחבה - מתוך חדר החדשות עצמו ולא מן האקדמיה - גם בזיכרונותיהם של דן ראט'ר (Rather, 1994) או וולטר קרונקייט (Cronkite 1996) שהלך לעולמו בביתו בניו-יורק והוא בן 92. אני מביא קטעים מראיון איתו- לזכר מקצוען חסר פשרות.
|
|
|
|
|
ערוץ 10 נקלע לסכנה מיידית של קריסה. בעקבות ההפסדים הגדולים, ועתה במיוחד נוכח הודעתו של יוסי מימן - המשקיע המרכזי בערוץ, לפיה הוא ושותפיו לא יזרימו עוד כספים למימון הערוץ, מצוי הערוץ במסלול של התרסקות.
|
|
|
|
|
זה לא סוד שתפקיד המבקר זה לא מה שהיה פעם. בעבר המבקר היה בר-סמכא בתחום אותו הוא התיימר לבקר, וכולם ידעו שמה שהוא כותב זה קדוש ובלתי ניתן לערעור. כיום המבקרים הם אנשים בינוניים אשר אינם מבינים במקצוע אותו הם מתעתדים לבקר.
|
|
|
|
|
המשבר במשק המים אינו מסוג האסונות שלא ניתן היה למנוע אותם. את המשבר במשק המים אפשר היה למנוע אם הוא היה מנוהל נכון. כמו בטרגדיה קלאסית שדמויותיה מתומרנות לסוף הרע הבלתי נמנע כך ממשלות ישראל, שרי האוצר ומנהלי רשות המים משוחקים על בימת האבסורד הזה. כמו העכברים של המלין מובלים ומובילים לייבוש שחרץ את דינו.
|
|
|
|
|
הזוגיות של יהודי ויהודי הגיעה למשבר, בית הדין האזורי הרבני החליט במעמד שניים כי על הזוג להתגרש (ומכאן שאם הבעל לא יגרש את זוגתו הוא יפעל בניגוד להחלטת בית הדין, ויהיה צפוי לסנקציות על-פי פקודת בזיון בית המשפט). בדיון הראשון העלה הבעל את עניין כמות השופטים, אך לאחר מכן הסכים וכך רשום בפרוטוקול, כי הצדדים מסכימים למעמד שניים. מעמד שניים אושר גם על-ידי היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, כהרחבה של מעמד אחד, אשר מותר היה ככל הנראה במקרה ספציפי זה. הבעל ערער על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, וערעורו נדחה, ואז עתר הוא לבג"צ, ובדעת רוב, בפסק דין של השופטת פרוקצ'יה – התקבלה העתירה ובוטלו ההחלטות של בתי הדין הרבניים.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
