השאננים לציון (ג)

בחמישה מספריו, מ"רומן רוסי" (1988) ועד "פונטנלה" (2002), שקד מאיר שלו על ניתוץ מיתוסים צעירים יותר בתולדות העם היהודי – המיתוסים על החלוצים שנאחזו בראשית המאה ה-20 באדמת המולדת והקימו יישובים חקלאיים ברחבי הארץ, שעדיין לא הייתה מזוהה אז מדינית כמדינתו של עם כלשהו, אלא הוחזקה במשמורת על-ידי הטורקים העות'מאנים, ואשר לתושבי הקבע הערבים בה לא הייתה זהות לאומית כלשהי. בכל ספריו אלה חזר שלֵו ותיאר את קריסת "הכפר הציוני" ואת הסתלקותם של הנכדים מהגשמת חזונם של המייסדים, להיאחז באדמת ציון ולכונן עליה בבוא העת את הריבונות המחודשת של העם היהודי (דיון ברומנים אלה של שלֵו מופיע בספרי "ספרות וריבונות", 2006).

בשישי מספרי סדרה זו, הרומן "יונה ונער" (2006), התקדם שלֵו כמעט לימינו אלה, במטרה לנתץ את המיתוס שנרקם סביב קרב הגבורה על ירושלים במנזר סן-סימון במלחמת תש"ח. ברומן זה הוא סיכם את ההשקפה הרעילה שביטא בספריו הקודמים, כי אומנם היו בהתחלה הצלחות בהגשמת החזון הציוני בארץ ישראל, אך במשך השנים התברר, שכל המפעל עמד על כרעי תרנגולת, ומשנחשפו יסודותיו הרעועים, החלה כעבור דורות בודדים נטישת החזון, ומכל הסיפורים ההרואיים על הגשמתו נותר אצל הנכדים רק העניין בנדל"ן (פירוש לרומן זה מופיע בספרי "משבר ערכים בסיפורת הישראלית, 2007). בלהיטות הנדל"נית של הנכדים עוסקים גם סיפוריו של עמוס עוז בקובץ "תמונות מחיי הכפר" (2009).

א.ב. יהושע, לעומתם, בחר לכרסם במיתוס הריבונות היהודית על ארץ ישראל מנקודת מבט הפוכה, על-ידי ליווי נלהב של התעוררות הרגש הלאומי אצל הפלשתינים וצמיחתו. ברומן "מר מאני" (1990) הוא שתל בפיו של יוסף מאני, השישי בשושלת המשפחה, עצה לערביי הכפרים, בעודו מחזיק בידיו – וכמובן שלא במקרה – עותק מהצהרת בלפור משנת 1917: "תתעוררו בטרם יהיה מאוחר - - - קחו מהר זהות! - - - זאת האדמה שלכם ושלנו, חצי לכם וחצי לנו - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר כך יהיה מאוחר , אחר כך יהיה אסון, הנה אנחנו (היהודים) באים - - - כמו ארבה - - - עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל". ואחר-כך, ב"אש ידידותית" (2007), הוא נטע דווקא בפי פלשתינית עצה מקבילה ליהודים: "לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם - - - זאת אף פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה".

מבין היצירות המעטות שהתפרסמו בעשור האחרון – ואשר סיפרו את הסיפור המהימן של חלוצי העליות ואת סיפור ההתערות הקשה אך המוצלחת בארץ ברוח הרומן הציוני – כדאי להזכיר שניים ה"מעכירים" את התמונה הפוסט-ציונית שציירו מאיר שלו וא. ב. יהושע בספריהם. השניים הם הרומן "אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם, המספר על היאחזות משפחה אחת בגליל, והרומן "עת דודים" (2008) של מירי ורון, המספר על התלאות ועל ההתגברות עליהן של בני משפחה אחת בעיר תל אביב, המתפתחת בין שתי מלחמות העולם. בשתי העלילות המצוינות האלה מנהיגות את מימוש הזכות של העם היהודי לחזור ולהיאחז במולדת שתי נשים חזקות ועצמאיות, האימהות הגדולות של כל שבט. שתי הסופרות פסעו בספריהן, כמובן, במסלול הרעיוני שסלל משה שמיר מול השאננות לציון.

מיתוסים הם סיפורים שהתגבשו סביב אירוע או דמות אמיתיים בהיסטוריה, אשר הפכו במורשת העם לגרעין עובדתי, שעליו העטה העם במשך הדורות את ייחוליו לדמויות מופת ולמעשים הראויים לתהילה. חשיבותם של המיתוסים, שהם מעבירים לדורות מאוחרים הֵדים מן העבר ומחוכמת הקדמונים – מורשת לחייהם בהווה. בשאלת היחס למיתוסים כדאי להזכיר את התשובה שהציע אחד העם במסה "משה" לשאלת אמיתותם של סיפורי המקרא על גדול מנהיגיה וראשון נביאיה של האומה העברית. למפקפקים באמיתות הסיפורים המקראיים על משה, השיב אחד העם, כי הסיפורים הללו משקפים את חזונו של העם באשר לדמות המנהיג האידיאלי, ומאחר שגנוזה בהם אמת היסטורית, אין טעם לתבוע הוכחות ארכיאולוגיות לאמיתותם.

סופרי השאננות לציון לא היטו אוזן לתבונת אחד העם, אלא נהו אחרי הגחמה "המחקרית" של קומץ היסטוריונים, שפתחו אז ב"עליהום" על המיתוסים של עמנו. וכך, שנים לפני ש"ההיסטוריונים החדשים" התארגנו כאופוזיציה ל"היסטוריונים הציוניים", כבר פעלה במרץ באקדמיה שלנו מגמת הניתוץ של מיתוסים, שבאמצעותם ביטא העם היהודי את געגועיו לצמיחת גיבורים בהווה בדמותם של לוחמי החירות המפורסמים מן העבר. "קורבנותיה" העיקריים של מגמה זו היו אלעזר בן-יאיר – גיבור מצדה, בר-כוכבא – גיבור מרד בית שני, ויוסף טרומפלדור – גיבור תל-חי.

אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים כבר לא מצאו הסופרים במחנה השאננים לציון טעם להמשיך בהתנכלות לתהילת הגיבורים המאוחרים האלה, שהפגיעה בהם לא הביאה תועלת רבה להשקפתם בנושאי "המצב" ו"הסכסוך", ולפיכך פנו לניתוץ מיתוסים מתקופת האבות, שבהם השתמרה המסורת כי ארץ ישראל היא נחלתו הלאומית של העם היהודי בלבד, מאז הובטחה בלעדית בשחר ההיסטוריה לאבות האומה ולצאצאיהם.

הבולט מבין הסופרים, ששקדו על ניתוץ המיתוסים מנציחי הזכויות בארץ ישראל לעם היהודי מימי האבות ועד קץ הימים, הוא מאיר שלו. אירוני, שדווקא הוא, שיש לו "יחוס אב" בספרות הישראלית כבנו של סופר ממשמרת "דור בארץ", נמשך ליבו לניתוץ מיתוסים תנ"כיים, שבתקפותם דבק אביו, המשורר יצחק שלו, בכל מאודו.

יתר על כן, שלֵו הוא מן היותר בקיאים בספר הספרים מבין הסופרים שלנו, ולפיכך אין לחשוד בו שרק בהיסח הדעת היפנה את הקורא ברומן "עשו" (1991) לשני קטעים בספר בראשית, המתארים כיצד נפתרו בתקופת האבות סכסוכי הירושה על אדמת הארץ. בקטע הראשון המוריש הוא אברהם, שעוד בחייו קבע את העיקרון ליישוב סכסוך כזה:

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם) נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם (בראשית כ"ה), כלומר – מזרחה לנהר הירדן. והנה, בהתקרב המועד לחלוקת הירושה בין צמד האחים הבא, כבר הייתה ברורה לשניהם הנוסחה לכך: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום" (בראשית ל"ו), כלומר – מזרחה לנהר הירדן.

שני הקטעים משקפים את הפתרון של אבותינו למצב, שבו לשני אחים יש זכויות ירושה בנחלת אבותיהם. במקרים כאלה, נקבע במקרא, אין מחלקים את הנחלה, אלא אחד האחים זוכה בכולה ונשאר להתגורר בה, ואילו האח השני עוזב ומחפש לעצמו ולצאצאיו נחלה במקום אחר. וזהו הנימוק שניתן להכרעה זו בפרק ל"ו: "כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם". אילו פוצלה הנחלה – הפתרון שלמראית עין נראה צודק יותר – היו משפחות שני היורשים מתקשות להתקיים ברווחה במחציות הנחלה השלמה, ומצוקתן החומרית הייתה מלבה סכסוכים בלתי פוסקים ביניהן.

אף שבשני ראיונות שקיימתי עם מאיר שלו, במרחק זמן זה מזה, השיב כי רק במקרה בחר להפנות דווקא לקטעים אלה, אין ספק שלא במקרה בחר בהם ברומן "עשו", המספר על סכסוך ממושך בין יעקב לבין אחיו, המכנה עצמו "עשו" מתוך זהות גורל עם נפגע ה"נישול" מתקופת האבות. הרומן מתפענח כאלגוריה, המגיבה על הסכסוך על ארץ ישראל כיום בין צאצאי יעקב לצאצאי עשו. ועל-ידי שילוב שני הקטעים בהקשר נלעג בעלילתו (פירוש לרומן מובא בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992) – ביטא מאיר שלו את התנגדותו ליישום הפתרון מימי האבות ל"סכסוך" על ארץ ישראל בימינו. לכן בחר לנתץ את שני הסיפורים המיתיים האלה, שמהם משתמע כי פתרון ההנעה של אוכלוסיה ממקום למקום במצב של סכסוך דמים ארוך שנים – פתרון הטרנספר – אינו נחשב בלתי מוסרי ביהדות ואינו אמור להיחשב בלתי קביל במשפט הבינלאומי.

גם אם אינו הפתרון האידיאלי, אין לשלול אותו, אם כתוצאה מיישומו פותרים סכסוכים קשים בין עמים וחוסכים חיי אדם משני הצדדים. יישומו של פתרון הטרנספר ב"סכסוך הערבי-ישראלי", על-פי הנוסחה מימי האבות, הוא לפיכך ההגיוני והטוב שאפשר להציע. ומאחר שארץ ישראל היא המולדת היחידה שיש לעם היהודי, ורק לו זכויות בלעדיות ומוכחות עליה מקדמת דנא, ואילו לערבים מרחבי ענק ואמצעים חומריים עצומים, אין לדחות פתרון זה על הסף.

אילו אחרי תבוסתן במלחמת 1948, היו מדינות הליגה הערבית שוקלות את הפתרון הזה בכלי התבונה, והיו משכנעות את הפלשתינים להסכים לפתרון הטרנספר מרצון ומסייעות להם לבצעו, היה "הסכסוך" נפתר מזמן. אך מאחר שעמי ערב הסתמכו על יתרונם המספרי, עושר הנפט שלהם וכוח השפעתו, הם שימרו את הפלשתינים כפליטים בארצותיהם במקום להטמיע אותם במדינותיהם, טיפחו בהם את "זכות השיבה" ושיסו אותם נגד מדינת היהודים הזעירה – לא נפתר "הסכסוך" מאז 1948 ועד היום.