רשימתי זו נשלחה בזמנו למוסף ספרים של עיתון 'הארץ' כתגובה על מאמרו של פרופסור דניאל בלטמן: "אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות" 22.4.09 על ספרו של משה ארנס על גטו וארשה 'דגלים מעל הגטו' אך לא פורסמה.
בגין לא אהב לעסוק בענייני השואה. הוא, כמו כמעט כל ההנהגה הציונית, ברח מאזורי הכיבוש הנאצים והפקיר את כל חברי בית"ר, תנועתו של ז'בוטינסקי. חלק מהנהגת השמאל כמו אנטק (יצחק צוקרמן) וצביה לובטקין גילו גבורה מופלגת וחזרו לאזורי האימה, לתוך גטו וארשה, כדי להנהיג.
לימוד גבורתו של פאבל פרנקל וחברי בית"ר שנותרו בגטו וארשה, שחלקם המועט - בהשראת אלו שלא צייתו בארץ לז'בוטינסקי כמו יאיר שטרן - התארגן בארגון צבאי יהודי (אצ"י) שלחם מלחמת גבורה בנאצים ללא כל סיכוי להישרד אלא רק כדי להגן על הכבוד היהודי. מבחן זה היה למעלה מכוחו של בגין, ופרשת קמפ דיויד הוכיחה עד היכן היה האופק של בגין. לכן אין להתפלא שתנועת ז'בוטינסקי לא עסקה בפרשת אצ"י.
המאמר של ד' בלטמן, בחלק הנוגע לספרו של משה ארנס, עיקרו להגן על המחקר של מורו פרופ' ישראל גוטמן ועל תנועת הבונד, כפי שעניינו של משה ארנס הוא להגן על דחיקת אצ"י מחלקו המהותי במרד גטו ורשה. אומנם מרשים המאבק של בלטמן ודאגתו לנקיון הדעת של המחקר ההסטורי, וממילא הבעת אמונה בחשיבות של חקר האמת, שהיא עדיין כנראה אפשרית על-אף הפרשנות המגוייסת. אך לאחר שלושים שנות "היסטוריונים חדשים" והשתלטות הטרור הנארטיבי כאידיאולוגיה לגיטימית להצדקת מחקר, המאבק הופך בינתיים למגוחך או לפאתטי. ואמנם ההגמוניה של חקר ההיסטוריה של השואה בדור הזה היא עדיין בידי מייסדי מחקר השואה, שעל-אף כל נקיון דעתם, הם מעורבים בנושא עד צוואר ומגינים על נחלותיהם. הציפייה היא לדור של חוקרים המשוחרר יותר מההשפעה המובהקת של רבותיהם.
ארנס מביא בספרו מסמך ארוך שבו תוקפים אנשי אי"ל לשעבר ותומכיהם, צוקרמן, הגיבור באמת, ושות' את ניסיונותיו המוגזמים מאוד של הבונד להשתלט על סיפור מרד גטו ורשה. גם דניאל בלטמן תוקף את המניפולציות של צוקרמן וכאן לפחות נוצרת קואליציה בין ארנס לבלטמן. המשך מאמרו של בלטמן לקראת סופו הוא לדחוף שוב את האידיאולוגיה הכושלת של הבונד.
קורא כמוני, שאינו מצוי בהיסטוריה הנוקדנית של חקר השואה, מתרשם שספרו של ארנס, המספר את סיפור המרד מתוך הערכה והערצה כנה לאנילביץ וחבריו, על-אף הביקורת, מבוסס על עשרות מקורות נוספים שאינם נזכרים במאמר של בלטמן והמשכנעים לחלוטין, כולל מסמכיו ועדויותיו של משמיד הגטו יורגן טרופ, שבלטמן מנסה לערער על אמינות עדויותיו ומסמכיו. מה לעשות, טרופ, ימח שמו, מציין את הדגלים בכיכר מורנובסקה שהונפו על-ידי אצ"י כמטרה ראשונה במעלה.
ייתכן שהסיפורים הנזכרים גם בספרים של ליטאי ועשרה אחרים הקודמים לארנס, כמו העדות של הקצין הפולני קיטלינג, איש המחתרת הפולנית, או הדרישה של עמנואל רינגלבלום הי"ד, היסטוריון הגטו, להעניק לאצ"י את מקומה הראוי במאבק וכן של חלק מחוקרי יד ושם הישרים, כבר הופיעו בעבר במחקר ובספרות. אין זה משנה כלל לקורא אם המקורות הללו נזכרים גם בספרים קודמים וארנס רק סיכם אותם יפה. מתוך דברי ההגנה של בלטמן על מורו משתמע שהיום כנראה לא היה כותב ישראל גוטמן שאצ"י אולי נלחמו בקושי יומיים והפסיקו. ללעיסה חוזרת של סיפור ההיסטוריה יש ערך מהותי מבחינת חידוש הענין בנושא "והגדת לבנך".
אבל העיקר בעיני, כל תכלית המאמר, היא לנפנף במשפט המוסרי לכאורה של מארק אדלמן וכל הפוסט ציונים ההולכים בעקבותיו על "היעדר הסמכות להחליט על גורלם של אחרים". משפט נפוח זה הוא מחוץ לאנתרופולוגיה האנושית. טרם נמצאה ההנהגה, באשר היא הנהגה, שאינה מחליטה על גורלם של אחרים. נראה שהמשפט הזה מכוון כרגיל נגד הציונות ובעיקר נגד החלטותיו של בן-גוריון. האם עמדתו האנטי-ציונית של הבונד לא הייתה נטילת סמכות להחליט על גורלו של העם היהודי להיקבר בפולין?
גלגול עיניים היא להשתתף במרד ולשלול אותו בעת ובעונה אחת. זהו ליקוי מוסרי. מילא היהדות החרדית הנורמטיבית שמתנגדת בעמדתה הרשמית למאבק פיזי נגד גויים וציונים חזקים שלא כרב זעמבה הי"ד שפסק בגטו לאחר האקציה הגדולה שחובה להלחם.
מה שמעניין אותי, כמי שמזוהה עם ציבור נרדף - ציבור הכתומים - הוא הניסיון הבלתי נלאה לסמן את הרוויזוניסטים וכל האחרים כתת-אנשים, לגזול את סיפורם וכבודם, בין השאר באמצעות עלילות דם, והצגתם כשוטים. "הרצחת וגם ירשת" - סיסמה שעלתה נגד נתניהו לאחר עלילת רצח רבין. לצערי, רוב מוחלט של הרביזיוניסטים ובניהם נכנעו לטרור של אלו שהעלילו עליהם עלילות רצחניות ושללו את זכויות האדם שלהם ומבחינה זאת, הספר של ארנס הוא נכס חשוב ביותר ללימוד לקחי השואה המושתקים על חלקם של יהודים רבים, ארגונים ופרטים בהצלת יהודים בשואה כדוגמת הלל קוק וההונגרי קראוס בפרשת ראול ולנברג, וללימוד הניסיונות הבלתי פוסקים לקבור את זכרם קבורת חמור כדי שלא יפריעו לממסדים היהודים לחלק את המשאבים לדורשי טובתם ולהמשיך לחגוג על הקרבנות לפי החלוקה למפלגות, בדיוק כמו חלוקת הסרטיפיקטים.
הלוואי שמשה ארנס ילמד את הלקח מהספר של עצמו יחד עם כל חבריו, בני הדור ההוא ובני הדור הזה. ביום הזכרון לשואה קמה השדולה 'לעולם לא עוד' להנחלת לקחי השואה המושתקים בראשות ח"כ מיכאל בן ארי. ספרו של ארנס הוא תרומה ענקית.
