מאמרו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ב'וושינגטון פוסט' הקורא להזניח את נושא ההתנחלויות ולהתמקד בנושאי "הליבה" ובתהליך המדיני, ראוי לכל שבח, אך הקביעה שאולמרט התגייס כדי לחלץ את נתניהו היא קביעה מרחיקת לכת, בלשון המעטה, המצביעה על הרהורי לב נוגים ולא על המציאות ביחסים בין ארה"ב לבין ישראל.
פרשנים ומומחים למיניהם, מתוך צרכים בלתי מובנים לחלוטין, או לחילופין, מתוך כוונות פוליטיות טהורות, החליטו לקדם את נושא הבנייה בהתנחלויות כסלע המחלוקת בין ישראל לבין ארה"ב. בלשון העם, ייאמר שהלוואי וזו הייתה כל הבעיה. עתה, הממשל האמריקני צועד צעד נוסף קדימה ודורש הפסקת הבנייה היהודית בירושלים המזרחית. הויכוח ילך ויחריף אם לא נבין את המהות. אם מיטשל, שליחו של אובמה, באמת יתפטר, תהיה לכך השפעה שלילית למדי על יחסי ישראל-ארה"ב.
בישראל לא הפנימו שממשל אובמה מונע על-ידי אידיאולוגיה אחרת לחלוטין המעמידה במרכזה את האינטרס האמריקני של השלמה עם העולם המוסלמי והערבי. ה"תשלום" שארה"ב מבקשת לשלם הוא כינונה של מדינה פלשתינית בגבולות 67' ולא פחות מכך, ובירתה ירושלים המזרחית. מאז 67' ועד היום לא היה ממשל אמריקני שזנח את התפיסה הזו, אלא שהפעם, ככל הנראה, יש לנו עסק עם נשיא נחוש מאוד להשיג את מטרותיו, גם במחיר של מתיחות עם ממשלת ישראל. הרי כל אותם מומחים, עד לפני שבועיים – שלושה, טענו שנתניהו לא יתחייב לשתי מדינות לשני העמים, והוא כן התחייב אם כי בסייגים שכולם מכירים. ההתנחלויות הן רק הזרז לניסיון של הממשל האמריקני לכופף את ידיה של הממשלה.
אובמה איננו אידיוט כדי לא להבין שבתוך ההתנחלויות לא ניתן לעצור את ההתפתחות. כל שרצה אובמה הוא התחייבות ישראלית שלא יופקעו אדמות חדשות, הן למטרות הרחבת הישובים הקיימים והן כדי להקים התנחלויות חדשות. את ההבטחה הזו קיבל גם קיבל מראש הממשלה נתניהו, בדיוק כפי שאולמרט התחייב בפני בוש. ירושלים הייתה מחוץ לכל התחייבות, ככל הנראה. מה ההבדל בכל זאת? נתניהו הרגיז את אובמה בהצבת אותם תנאי סף להקמתה של מדינה פלשתינית כאשר ברור שהפלשתינים לעולם לא יסכימו למתווה של ראש הממשלה, וודאי לא יוותרו על מזרח ירושלים כבירתם. כל בר דעת מבין היטב שההתנחלויות הן "עז" שאובמה הכניס כדי להגיע למטרות האמיתיות. לכן, מאמרו של מר אולמרט חשוב למדי אך לא משום ההתמקדות כביכול בהתנחלויות אלא להיפך: מר אולמרט קורא להסרת "העז" הזו כדי להתניע את התהליך המדיני מחדש מן הנקודה שבה הוא הופסק עם התפטרותו וכינונה של הממשלה החדשה. לייחס למר אולמרט יכולת מוגבלת להבין את המציאות החדשה, זו אפילו לא בדיחה טובה.
מר אולמרט פונה אל ממשל האמריקני בקריאה להתעסק בעיקר ולא בטפל. הנושאים הבוערים הם לא ההתנחלויות אלא הסדר הקבע: גבולות המדינה הפלשתינית, חלוקת ירושלים, כן או לא, גורל הפליטים וזכות השיבה. נושאים אלה, לעומת הרחבה או אי הרחבה של ההתנחלויות, אינם מהווים אלא נתח קטן ביותר. גם אובמה מבין היטב שישראל לא תהיה מוכנה לפנות את גושי ההתיישבות הגדולים בשום הסדר. יותר ממה שאולמרט ואפילו ברק היו מוכנים להחזיר, לא תהיה ממשלה שתעשה זאת, לפחות בעתיד הנראה לעין. זאת ועוד; אין כל סיכוי סביר שיימצא רוב בישראל לחלוקת ירושלים, לא טריטוריאלית ולא פונקציונאלית. עצם העלאת הנושא כיום דרך הבנייה בירושלים המזרחית היא טעות טקטית איומה. יכולים לטעון כל מחייבי החלוקה שהמציאות היא חלוקה דה פקטו של העיר, אך עובדה זו לא תשנה את האלקטורט הישראלי ברובו המכריע. מאידך, לא יהיה מנהיג פלשתיני שיסכים לקבל פחות מגבולות ערב מלחמת ששת הימים, וודאי לא וויתור על זכות השיבה ועל הריבונות במזרח ירושלים. אלה הבעיות הקשות ביותר שגורמות למחלוקת קשה בין ישראל לארה"ב, ולא ההסכמה להקפיא התנחלות זו או אחרת.
ממילא הממשלה נמנעת ממדיניות הרחבת ההתנחלויות מעבר לשטחן הנוכחי. עוד בלוק או עוד שכונה בתוך ההתנחלויות הקיימות לא יפילו את תוכנית אובמה. ירושלים וזכות השיבה, ולדידו של ראש הממשלה, הכרה בישראל כמדינה יהודית, הן הסוגיות העלולות להוביל להתנגשות עם ממשל אובמה.
