רגע של יידיש בחיי מזנונאי טברייני

בהיותי בשירות סדיר הוצבה הפלוגה שלנו למשך זמן מסוים בעמק בית-שאן. זה היה בשיאו של הקיץ, ומי שביצע משימות ליליות לא היה יכול לישון ביום בגלל החום. ניצלתי אפוא את השעות החופשיות לסיורים באתרי האזור. יום אחד, כשעשיתי תצפית פרטית על גשר שייח' חוסיין ההרוס למחצה, ראיתי שלא הרחק ממני נמצא מישהו שעושה כמוני. היה זה גבר מבוגר, כסוף שיער, שגם גילו המתקדם לא היה בו כדי להסתיר את עברו הביטחוני - הוא היה שזוף, שיזפון שחודר לעור במשך השנים ונשאר, בעל גוף מוצק וכתפיים רחבות. התברר שזהו אחד מוותיקי העמק, שהספיק עוד לשרת בתחילת שנות ה-20' בחיל הספר של עבר הירדן, שבסיסו היה במחנה גדעון של היום (שם זה ניתן למחנה רק במלחמת העצמאות, אך המחנה עצמו הוא ירושה מימי האנגלים וגילו כתשעים שנה).

בחיל הספר הרכוב של האמיר עבדאללה שירתו גם כמה שוטרים יהודים, שהיו מצויידים, כמו כולם, בחרבות פרשים ארוכות, ברובים ובאקדחים, אבנט רחב למותניהם, קולפאק מעויָן על ראשם והם רוכבים על סוסים או על גמלים ומסיירים מגבול עירק עד חיפה. היחידה, אגב, קיימת עד היום, ואת אנשיה אפשר לראות על משמרתם בפטרה, הגם שמדיהם השתנו: עכשיו הם חובשים כאפיות אדומות ולא קולפאקים.

האיש סיפר לי שהגיע למקום כי התגעגע לימים הרחוקים, שבהם היה הגשר חי ופעיל, והוא עצמו - צעיר ונמרץ. ביקשתי שייזכר במשהו שהיה כאן. הוא הצביע על עץ אקליפטוס גדול בצידו המערבי של הגשר, ואמר: "אתה רואה את העץ הזה? מתחתיו היה ליהודי אחד מטבריה מעין מזנון מאולתר, שבו היה מוכר אוכל ושתייה לערבים, שהיו עוברים את הגשר ממזרח וחונים לנוח בצל. לטברייני הזה היה מנהג: בין הברכות והמשפטים המנומסים, שאמר ללקוחותיו בערבית, נהג להבליע כבדרך אגב כמה מילים לא יפות ביידיש. הם, כמובן, לא הבינו כלום, וזה היה הסיפוק היחיד שהיה לו במקום פרנסתו המרוחק, יהודי בודד בין ערבים, שאותם היה חייב לשרת מבוקר עד ערב ברוב גינונים וטקס.

"ויהי היום ואל הגשר הגיע ממזרח הסופר וחוקר הבדואים פסח בר-אדון, לאחר שבילה חודשים ארוכים בין שבטי המדבר הירדני-עירקי, השתתף במירוצי גמלים, רדף אחרי צבועים מטילי אימה ועבר ואדיות אינסופיים לבדו או בחברתם של גדולי השייח'ים.

פסח היה רכוב על סוסה אצילה, פניו שחורים כמעט לגמרי מן השמש, שפמו מגודל ובולט משני עברי לחייו, שיערו שארך במדבר יורד לו על כתפיו בכמה צמות דקות מתחת לכאפייה המתבדרת מאחוריו, עבאיה שחורה לגופו הרזה, מהודקת למותניו בחגורת עור צרה אחוזה באבזם כסף קטן, שתי אשפות כדורים מעור חום-אדמדם מצטלבות על חזהו, רובה דו-קני על גבו, אקדח תופי עם שישה כדורים ('מוסדס') למותניו בצד אחד, חרב מעוקלת בצד האחר, ומגפיים טובים מעור רך תוצרת דמשק עם דורבנות לרגליו.

"המזנונאי ניגש לקבל את פניו של השייח' ואמר בדחילו ורחימו: 'אהלן וסהלן, יא דיפי אלעזיז, טבען אנת תעבאן מן א-ספר ולטריק, די כאלערע זאל דיך כאפן' (אהלן וסהלן אורחי היקר, ניכר בך שעייף אתה מן הנסיעה ומן הדרך, שכולירה תתפוס אותך). פסח בר-אדון ירד מן הסוסה, דאג שישקו ויאכילו אותה לפני שהוא עצמו נגע במשהו, ומארחו הזמין אותו לשבת מתחת לעץ ולהישען אליו בנוחות בגבו: 'תפד'ל, יא חדרת א-שייח', אוקעוד מן תחת לשג'רה פי ט'ל, א פינצטער יאר אויף דיר, ואשרב בארד' (בבקשה, כבוד השייח', שב מתחת לעץ בצל, שנה שחורה עליך, ותשתה משהו קר).

לאחר שהאורח שתה מיץ לימון שצונן היטב במי הירדן, המקרר הטבעי של המזנון, ואכל פרוסת אבטיח שצונן באותה שיטה, הציע לו המזנונאי ארוחת צהריים: 'כמאן אנת לאזם תתע'דא, די קישקעס זאלן דיר ארויס, פי ענדי חומוס ופי טחינה ופי סלטה זאכיה כת'יר' (אתה גם צריך לסעוד צהריים, שייצאו לך המעיים, ויש לי חומוס וטחינה ויש סלט מאוד טעים).

"הסופר העייף מנדודיו אכל הכל בתיאבון, ואז הגיע תור המנה העיקרית. הטברייני אמר: 'פי ענדי כמאן לחם ח'רוף, בדי אחדר-לך על לפחם, זאל זיך דיר שטעלן אין האלדז, אישי זאכי ג'ידן' (יש לי בשר כבש, אני אכין לך על הגחלים, שייתקע לך בגרון, משהו טעים ביותר).

"אחרי שהאורח אכל את הבשר והתוספות, ראו שהוא מתחיל להירגע מתלאות הדרך ונעשה נינוח לגמרי. הטברייני ניצל את שעת הרצון להציע קינוח: 'שו ראיכ תשרב קהוה מע אישי חלו, א פגירה זאל דיך איינשלאגן?' (מה דעתך שתשתה קפה עם משהו מתוק שתתפגר?').
"שתה בר-אדון את הקפה, אכל מיני מתיקה, שילם את המגיע ממנו ואפילו קצת יותר - הנדיבות היא תכונתם האופיינית של השייח'ים - והתכונן לעלות על סוסתו ולהמשיך בדרכו. המזנונאי הטברייני ניגש להודות לו ולהיפרד ממנו: 'שוכרן, סאפר מע סלאמה, א מיתה-משונה אוייף דיר און אוייף דיין גאנצע משפחה, אללה יעטיכ אל סחה, אלכ ולכל אהלכ' (תודה, סע לשלום, מיתה משונה עליך ועל כל משפחתך, שאללה יתן לך בריאות, לך ולכל משפחתך).

"פסח בר-אדון ישב על סוסתו... הטבריני הרגיש שמאורח כזה צריך להיפרד במילות כבוד נוספות ואמר: 'שרפתנא, יא דיפי אלעזיז, א פיפיטש זאל דיר אויסוואקסן אויף דער צונג, אִלא לִקָאא' (היה לנו לכבוד, יא אורחי היקר, שיגדל לך פרונקל על הלשון, להתראות).

"על כך השיב פסח בר אדון: 'גאט זאל געבן דו זאלסט האבן אלצדינג וואס דיין הארץ גלוסט - נאר דו זאלסט זיין געליימט אויף אלע אברים און ניט קענען רירן מיט דער צונג' (שאלוהים יתן לך את כל משאלות לבך - אבל שתהיה נכה בכל איבריך ולא תוכל להזיז את הלשון); והוא תקע את עקבי מגפיו בצידי סוסתו ובדהרה נאה נעלם בכיוון העיירה המנומנמת בית-שאן".