בשבת השלישית מהשבע דְּנֶחָמָתָא קוראים את פרשת ראה (דברים י"א); [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. זהו רעיון הבחירה החופשית, כולל האחריות האישית לתוצאות הבחירה: [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. כזכור, שבע דְּנֶחָמָתָא הן השבתות שבין תשעה באב, היום בו חווים שוב את הצער העמוק על חורבן בית המקדש באותו יום, ובין ראש השנה שבו אנחנו עתידים לקבל עלינו את מלכותו יתברך ובטוחים שייתן לנו שנה טובה ומתוקה.

בשבת הראשונה מהשבע ראינו שהנביא מנסה לנחם את עם ישראל במילים טובות ומבטיחות: נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. תגובת העם לדברים אלה של הנביא נשמעת כנובעת מיאוש ר"ל: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי. שומעים את דברי הנחמה של הנביא אבל לא משתכנעים. הכאב עמוק מדי ואין די במילים יפות כדי לרככו. הנביא חש בכך והוא משיב דבר לשולחו: [יא] עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; כנסת ישראל אינה מקבלת תנחומים על החורבן הנורא. זה מאוד מובן, והמדרש (ילקוט שמעוני לפרק מ') אומר שהקב"ה מודה כביכול שיש לה סיבות טובות לכעוס עליו שכן היכה בה מכות קשות מדי. אבל האם למדה משהו מועיל ממה שקרה? האם היא מבינה שמעשיה הם שגרמו את החורבן?

על פניו נראה כאילו אינה מבינה, וזה מה שממשיך הנביא בפסוק שאת חלקו הראשון ציטטנו לעיל: הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים. נניח שאתן לך כל טוב, מה הלאה? האם ריבוי הטובה יניע אותך לשוב אלי? למרבה הצער, הניסיון מלמד שאין לסמוך על כך; הלא כבר היו דברים מעולם, היה לך כל טוב בגשמיות וברוחניות. בתקופות שונות אפילו היית במצב בו מלבד העושר הגשמי שהיה לך נהנית גם משגשוג רוחני. היית במצב נפלא בו לימוד התורה היה נפוץ ביותר ולא היו בך אנאלפאביתים בכלל. הגעת למצב שכמעט כולם למדו תורה, [יג] וְכָל-בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי ה'; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. ומה זה הועיל לך? זה לא מנע את החורבן.

מכאן, שעושר גשמי זה לא מה שיבנה אותך וגם ריבוי מופלג של לומדי תורה אין בו כדי להבטיח שלא תהיה הידרדרות מוסרית. יש דרך אחת להיבנות על יסודות יציבים, והיא: [יד] בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; אלא מה, דמיונך הכוזב אומר שהתנהלות כזאת של רחמים על החלש והגינות מלאה כלפי כל אדם, עלולה לשדר חולשה שתחשוף אותך לפגיעות מן החוץ, אבל אפשר להירגע, מהתנהלות כזאת את יכולה רק להרוויח: רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי-לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא-תִקְרַב אֵלָיִךְ. מקורם של הפחדים הוא בדמיונות השווא, במחשבה שיכול לקרות לך משהו בניגוד לרצון ה', אבל זה לא ייתכן: [טו] הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי--מִי-גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל. אין מי שיכול להתגרות בך, שלא לדבר על פגיעה חלילה, בלי שארשה לו לעשות זאת. ומה שנדמה לך שכל העולם נגדך, זה כדי ש-עָלַיִךְ יִפּוֹל.

במדרש, במהלך הדו-שיח כביכול שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מתריסה האחרונה כלפי הרבונו של עולם: רבש"ע, כיוון שהגליתני בין האומות - בדין הוא שלא אשמור שבת ואקיים המצות שלך... נשמע מוכר, לא?! אתה עזבת אותי, אני אעזוב אותך ח"ו. צריך לציין שהתרסה זו באה בסופו של דיון ארוך בו כל צד העלה את טענותיו והסמיך אותן על התורה הקדושה, באשר גם נותן התורה כפוף לחוקיה, שכך בחר לעצמו. כל עוד היה על מה לדון - הדיון נמשך. כאשר נגמרו הטיעונים - עלה האיום בשבירת הכלים. כנסת ישראל יודעת שהקב"ה כביכול זקוק לה באותה מידה שהיא זקוקה לו, והיא מנצלת את זה להתרסה הנ"ל. אומר לה הקב"ה, בתי, הגיע זמנך להיגאל. מסקנה, כאשר מגיעים לשפל שאין יותר שפל ממנו - זה הזמן לגאולה.

ועדיין, קשר חיובי עם הבורא יתברך זה לא משהו שיכול להתקיים במקביל לקשר חיובי עם הצד השני, ההפוך. מי שמייחס יכולת השפעה כלשהי לאיזשהו גורם בעולם, הריהו גורע מהקב"ה את אותה יכולת ח"ו, והרי האמת היא שאין בעולם שום דבר שאינו בשליטתו המוחלטת: [טז] הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ--נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; אומנם האמן מייצר כלי כזה או אחר, אבל אני בראתי את האמן עצמו, את חומר הגלם ולפיכך גם את הכלי שיצר האמן אני בראתי. ולא רק זה: וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. אומנם לא לוקחים אותי בחשבון כאשר חוששים ממחבלים למיניהם, אבל כאן המקום להזכיר לכם שגם את המשחיתים המחבלים אני בראתי, כך שקשר חיובי - אתם צריכים איתי ולא איתם.

לקבל הגנה שמימית

אחרי החורבן הנורא והגלות הארוכה, טבעי שקיים חשש גדול מפני אויבים שיעשו יד אחת נגדנו, וטבעי שיעשו את כל מה שלדעתם דרוש כדי להתגונן מפני אותם אויבים. ואכן צריכים לפעול בדרך הטבע, אבל חשוב לזכור שההגנה האמיתית באה מהבורא יתברך: [יז] כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, כי את הכלים יצרו אנשים שהקב"ה ברא וממילא יש לו שליטה מוחלטת בהם ובמעשיהם. ומכיוון שהוא החליט להגן עלינו, אין להם שום יכולת לפגוע בנו. ומה שחוששים מפני תביעות בפני בתי דין בינלאומיים, מרגיע הנביא בשם ה': וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; כל מה שצריך כדי שזה יקרה - זה לפעול, להגן על יהודים, מתוך מודעות שזהו רצונו של הבורא יתברך. כי עושי רצונו הם עבדיו ולהם מגיעה הגנה מלאה: זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי--נְאֻם-ה'.

אלא שהמציאות העגומה היא שמתהלכים מבולבלים. לא כל כך רוצים להיות עבדי ה' כי לא יודעים מה זה, אז משתעבדים לאופנות מתחלפות; פעם סומכים על פלוני ופעם תולים תקוות באלמוני. וכאשר כולם מכזיבים ונראה שלא נותר לנו אלא לסמוך על עצמנו - העסק נראה מפחיד למדי. מה גם שיש, בעיקר בתוכנו, כאלה הטורחים לטפח את הפחדים שלנו בהזכירם לנו את דלות כוחנו (מה שנכון אגב) למול האויב חסר המעצורים. התחושה הרווחת והדעה המקובלת היא שההיסטוריה חוזרת על עצמה. ואם היה חורבן אחד וחורבן שני, אין שום סיבה שלא יהיה חורבן שלישי ר"ל. ואמנם, מצד הטבע האנושי ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה, כי הטבע הזה לא השתנה. הקידמה הטכנית לא ביטלה את יצר ההרס של האדם, היא רק שיכללה והגבירה את היכולת להשתמש בו.

הבלבול שלנו נובע מכך שלא קיבלנו את עצתו של משה רבנו בפרשת השבוע, לבחור, ואם בחרנו - בחרנו רע. התוצאה היא שאנחנו נסחפים לכאן ולשם בלי יעד לחתור אליו ועל כן גם בלי כיוון ברור. בהפטרת השבוע מציע לנו הנביא (פרק נ"ה) פיתרון פשוט להפליא: [א] הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין-לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב. אלה כמובן דימויים; יש צרכים בסיסיים בגשמיות, מזון ומים, ויש כאלה גם ברוחניות. בגשמיות - מילוי הצרכים, גם הבסיסיים ביותר, עולה כסף, אבל לא ברוחניות. המים והמזון הרוחניים מצויים בתורה הקדושה, וכל מה שצריך כדי לצאת מהבלבול זה להתחבר להוראותיה בכלל ולאלה שבפרשת השבוע בפרט.

בגשמיות, אדם אינו יכול להתקיים בלי מים ומזון, ובהתאם לכך מחירם נמוך יחסית והוא שווה לכל נפש כמעט. כנ"ל גם ברוחניות; התורה זמינה לכולנו וכל אחד יכול ללכת לשיעורי תורה או לפתוח ספר וללמוד בעלויות נמוכות יחסית, או בלי עלויות בכלל. מלבד הצרכים הבסיסיים, יש גם עניינים של תענוג, כמו יין וחלב, שהם יקרים יותר אבל האדם זקוק להם. גם אלה, אומר הנביא, בממד הרוחני מחירם נמוך עד אפסי. רק תבקשו ותקבלו מכל טוב, בלי שזה יעלה לכם הרבה כסף, אם בכלל. במקום זה אתם משלמים כסף טוב והרבה, לסוחרי אשליות למיניהם: [ב] לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; מבטיחים לכם כל טוב, שלום כאן ועכשיו, ואתם - שוב ושוב נופלים לתסכול. לא הגיע הזמן שתתפכחו ותקשיבו לי?! שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.

כאמור לעיל, בכל פעם שאתם נסחפים אחרי נביאי השקר, סוחרי האשליות, בהכרח אתם מתרחקים ממני, אומר ה' יתברך, כי לא ייתכן ללכת אחר נביא שקר ולהישאר דבק בי, אין מציאות כזאת. פעם אחר פעם האשליות מתנפצות בפניכם ואתם לא לומדים לקח, אולי הגיע הזמן לעשות שינוי? הנה מה שאני מציע לכם: [ג] הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. ביני וביניכם יש ברית כרותה, אבל מלבדה כרתי ברית נצחית גם עם דוד, שמצאצאיו יצמח המלך המשיח. היענו לקריאתי ובכך, לא רק שתרוויחו באופן אישי, וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, עוד זאת שתאפשרו לי לקיים את הברית שכרתי עם דוד, וגם זה לטובתכם כמובן.

למלך המשיח, בנו של דוד, יש תפקיד מיוחד: [ד] הֵן עֵד לְאוּמִּים, נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה, לְאֻמִּים. הגוים יזהו בו את שליח ה', יסורו למשמעתו מרצונם, והוא ינחה אותם להתקרב אל ה' על-פי התורה הקדושה. בשלב הזה, לא רק שיהודים כבר לא יהיו מבולבלים בלי הכרעה בין דעות שונות, הם יצייתו להוראות התורה ואפילו יסייעו למלך המשיח בקירוב הגוים לעבודת ה': [ה] הֵן גּוֹי לֹא-תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא-יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ--לְמַעַן ה' אֱלֹקֶיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ. ובע"ה נזכה לראות במו עינינו את התגשמות הנבואה הנ"ל בהתגלות משיח צדקנו מיד ממש.