מה החלום הזה (חלק ג')

אל תהא פרשנות קלה בעינינו. פרשנות היא יצירה. גם במדע מתגברת בימינו המודעות לתפקידו היוצר של המסתכל, של הצופה. המפרש פותח את הסתום - המפרש מאיר ומחייה. אכן בימינו נוטים הפוסט-מודרניסטים להעלות ולהאדיר את מעמד הפרשנות עד לידי שוויון-ערך גמור עם היצירה עצמה. השקפה כזאת כבר מערערת והורסת את שיווי-המשקל העדין שבין יצירה לפרשנות. הפרשנות אינה יצירה בלתי-מוגבלת. המפרש יכול גם להכשל: הוא יכול לגמד את היצירה, להחטיא אותה, לעוות אותה; הוא יכול להעמיס עליה משמעויות זרות לה, לעשות את היצירה המקורית כלי חסר-ישע לצרכיו הוא. האם "מותר" כל זה? בתרבות ניהיליסטית הכל מותר; בתרבות ערכית, פירוש נכון יהיה כל מה שמאיר וחושף שכבות נסתרות, שלאחר גילוין נראות כמשלימות ותואמות את עומק המקור.

שוב: פרשנות מוצלחת היא יצירה בפני-עצמה; ומי יכול לפרש את מצב-גודו של התרבות כולה, של המציאות כולה, שתכונתה בימינו היא האטימות, האבסורד, חוסר-הפשר? - נראה שדווקא היהודי, שהוא גם בתוך המצב המערבי וגם מחוץ-לו, יכול לפרש אותו, ובכך להעניק לו הארה חדשה. כבימי יוסף ודניאל שוב נקרא היהודי לפתור את חלום האדם בן-זמננו.

האם היה גם פרויד פותר-חלומות יהודי כזה? לאו-דווקא: אמנם, אומנות אבותיו, יוסף ודניאל הצדיקים, בידיו, אלא שהוא כבר רחוק מהם, באשר הוא כבר אינו פותר, כמותם, מתוך נקודת-ההשקפה היהודית, אלא יוצר בתוך תרבות המערב כאיש המערב. כמוהו כמַרכס, איינשטיין, קפקא, שנברג - פעל פרויד במסגרת תרבות המערב ובשירותה (אם-כי כיהודי, הרי, בלי להודות בכך, היה עדיין מרוחק מתרבות גרמניה במידה שהשאירה לו, כמו למארכס, לאיינשטין ולשנברג את המבט-מבחוץ שאיפשר את מהפכנותם). ואילו יכולתם של יוסף ודניאל לפתור את החלום הלא-יהודי אינה נובעת רק מריחוקם וזרותם לתרבות הסובבת - אלא מתוך קירבתם, אל הטרנסנדנטי, אל ה"מעבר-לאדם", (יוסף: "הלא לאלוהים פתרונים", בראשית, מ', ח, או: "בלעדי! הא-לוהים יענה את שלום פרעה" - בראשית מ"א, ט"ז, ובדומה לזה בדניאל ב', כ"ח). מתוך קרבתם זאת אל הטרנסצנדנטי, מתוך עמידתם-מעבר, הם מקשיבים מעבר ללשון הסמלים של החלום אל תוך עמוק שדה-המשמעויות האלוהי.

ואדרבה! כל אותה זרות, אותו ריחוק חידתי ונצחי שבין היהודי לסביבתו - אינם נוצרים אלא דווקא מכוחו של אותו קשר של היהודי אל הטרנסנדנטי, קשר שהוא מודע ליוסף ולדניאל, וכבר אינו מודע לפרויד ולקפקא; אותו זרות, אותה "אחרות" של היהודי שאינה אלא צילה של "אחרותו" של הא-להים ("קדוש" פירושו בין היתר, אחר, נבדל) .¹⁰ "אחרות" זאת היא שאותה ביקשו פרויד, קאפקא ובני-דורם היהודים לפרוק מעליהם; ועל-כן לא פתרו אלא העמיקו את חלום-הביעותים של התרבות הכללית.

מה שאין כן במסה שלפנינו: היא כתובה מעמדת-השקפה יהודית; וככל שנקודת-ההשקפה יהודית יותר, כך היא מסוגלת להעניק לחלום המערבי יותר פשר, יותר כיוון וגם יותר סיכוי.

למרות הסכנה שבתלישת מובאות מהקשר-התפתחותן האורגני, קשה להמנע מלהביא כאן חלק מסיומה, שהוא גם שיאה, של מסתו של מרדכי שלו:

• 
  "...אין זאת כי לפי אמונתו הסמויה של בקט, סמויה גם מעיני עצמו, עדיין טמונה ביהדות ודווקא בהלכה, המסומלת על-ידי כובעו ו"חבילותיו" של לאקי - איזו בשורה גדולה בשביל המין האנושי...
  
  להלכה, כפי שהיא עשויה להיות מעוצבת מחדש מתוך עצמה ובזיקה לתנאים המודרניים של תרבות המערב - יכולה להיות משמעות אוניברסאלית כבירה בתקופתנו, כפתרון היחיד שיש בו כדי למזג חרות עם קבלת-עול מתמדת.... (ההדגשות במקור).
  
  ...ניתן לומר, מתוך קריאה לעומק ב"מחכים לגודו" וב"יוליסס" כי מנקודת ראות מסוימת הממלאת תפקיד חשוב ביצירות אלה, דברי ימי האנושות הם דברי ימי התייהדות האנושות שטרם נשלמו".

אכן, פרשנות המערב עדיין אינה סוף תפקידה של היהדות. תפקידה הוא - יצירה מתוכה-היא; ולזה יש עדיין, ככל הנראה, להמתין. כי בסופו-של-דבר, ולאחר כל ההתלבטויות והתעיות, ההסתרות וההעלמות, לעולם קשורה היצירה האמיתית, הפריון האמיתי - בחי-העולמים, בחיי-החיים. והנה, היהדות עצמה שרויה בעת החדשה, החל מן המהפכה הצרפתית בערך, במשבר-אמונה, ובעקבותיו, במשבר-זהות, המגיע עד כדי הרס-עצמי. משבר-הזהות היהודי מקביל לטשטוש-הזהות הכלל-אנושי, למצב-"גודו" של האדם כולו. אבל אין במשבר היהודי סתם "השפעה" או חלחול או העתקה גרידא של המשבר הכללי: המשבר היהודי הוא גרעינו הפנימי, הוא תמציתו המרוכזת של זה הכללי. הבעיה היא בעייתו של האדם האוטונומי-הערירי, ותיקונה הוא תיקונו הוא תיקון יחס האדם אל מעבר-לו; והיהודי, נושא "העניין האלוהי" מראשית ימיו, מרגיש את המשבר עובר בתוכו ובמרכזו. ואם-כן אין בעיית הזהות היהודית בעיה מקומית, "שבטית", אלא בעיית האדם בצורתה הממוקדת, ה"נקודתית" ביותר.

זהות יהודית זאת, הקשורה ביחס עם "העניין האלוהי",¹¹ עם היותה נחלה, סגולה, מורשת - הרי היא גם בחירה, ולכן לעולם אינה נתונה מאליה, לעולם אינה שיגרה ומים-עומדים, לעולם היא נבחנת ונצרפת מחדש, והיא עניין למאבק מחודש מדי דור, ובדורנו יותר מבכל דור אחר. על-כן, זהות זאת עצמה היא-היא היצירה היהודית בנקודתה הפנימית ביותר, היצירה שלה אנו ממתינים.

מוטיב-המפתח ב"גודו" הוא ההמתנה. "מחכים". ההמתנה היא התוחלת הממושכה, ¹² שאין הלא-יהודי יכול לעמוד בה. אין הוא גם מצווה עליה. משהוא מנסה "לגנוב" אותה, לסגל אותה לעצמו, הריהי מחלה אותו, נוטלת את אונו. אבל ההמתנה מצווה-גם-מצווה על זרע אברהם; "ואף-על-פי שיתמהמה - אחכה לו בכל יום שיבוא". הוא מצווה על "המתנה יוצרת".

כי באמת, מעולם לא הייתה ביהדות המתנה בטלה. המתנה עקרה נוסח-גודו אינה אלא הצורה הקריקטורלית שבה נראו היהודים מבחוץ - ובעקבות החוץ, גם מבפנים (ראה ברנר). באמת תרמה כל תקופה, גם אם נראתה כהתאבנות מוחלטת, את חלקה ליצירה; דיינו אם נזכיר את פיתוח ההלכה, שהיא הממלכה היהודית הניידת, וכן מקדשי-התפארת הבלתי-נודעים של הקבלה והחסידות, וזאת בעצם אותם דורות ממתינים, עלובים-למראה, דורות-הגלות.

גם עכשיו, בעת שהדברים נכתבים, לאחר התחייה הלאומית הגדולה, ובעת המשבר הלאומי הגדול, משבר-האמונה ומשבר-הזהות – יש לנו משימה של "המתנה יוצרת". עדיין תלויה ועומדת שאלה של היצירה הישראלית-יהודית בזמן הזה. והנה, השאלה יכולה להשאל מנקודת מבט חיצונית, ואז יש בה מן הקטרוג (עמוס עוז בעופרה: "איפה היצירה שלכם?" - שאלה שפירושה הוא: מדוע אין "לכם" - "דתיים"? "ימין"? - סופרים ומשוררים, עתונאים ופובליציסטים, ציירים ופסלים, רקדנים וזמרים - כמו "לנו"?). אבל בצורה הזאת, גם השאלה וגם הקטרוג משתמשים באמות-מידה חיצוניות, ולכן הם אי-רלוונטיים, ולא עוד אלא שיש בהם כעין הפנמה נוספת של ההאשמה הידועה כלפי היהודי בטפילות ובאי-פריון. אכן, זה שאותה שאלה עשתה רושם כה עמוק בחוגים שאליהם הופנתה ("מתנחלים", "ימין") אכן מעיד על בעיה מסוימת, אבל לא זו שעליה הצביע עמוס עוז; הבעיה היא - שאין שואלים עדיין את השאלה האמיתית, והיא: איך ניצור את היצירה היהודית-הישראלית האותנטית - לכל היקף החיים; בהתפתחות הפרט, ביחסי-משפחה, בחינוך, במחשבה, בכלכלה, במדיניות, במשפט - ואמנם-כן, גם באמנות - אבל באמנות המצייתת לקודים הגנטיים הפנימיים שלה-עצמה ולא מעתיקה באופן בלתי-מבחין צורות ותכנים מאמנות-מצב-גודו. מצב-גודו הוא אומנם חשוב לנו, כי הוא האויר האופף אותנו, הוא המצב האנושי שבתוכו ומתוכו אנו כולנו פועלים. אבל ההתמודדות שלנו, ההתמודדות היהודית, באותו עידן עצמו, היא על פריצת המחסומים המקיפים את האדם, על הקשבה והתחברות אל מעבר-לאדם, על שיקום מבני החברה והתרבות. אבל זה כבר נושא אחר; והוא גם הנושא הדחוף, המשימה והאחריות העיקריים.

פעם טיילנו בערוץ הירדן - קבוצה של לומדים, מתעניינים, מאזינים ומתקרבים ליהדות בדרגות שונות. באזור-המפלים שבצפון ראינו להקת דגי-שמך (טרוטה). אלה הם דגים, אשר בהגיע עונת ההטלה, שוחים כנגד הזרם בכיוון מקורות הירדן - כנראה לשם קיום מצוות הפריון, מצוות פרו-ורבו המוטלת עליהם. הדג מגיע אל המפל ממש, אבל ברגע האחרון הוא מטיל את גופו כלפי מעלה, ומזנק אל-על, החוצה ממקום חיותו, מן המים, אל עבר משטח-המפל העליון. כעין דג-מעופף, הוא מדלג אל מעבר לכוח הכובד המושך את הירדן ואותו אל אגן ים-המלח. פעמים רבות הוא נכשל ואינו מגיע לראש המפל. ושוב הוא חוזר, צובר תנופה, וזונק שוב אל-על. כך חוזר דג אחרי דג ומנסה שוב ושוב. כשעזבנו, עדיין נמשך מאחורינו מחול הדגים ללא-גבול. וידענו, שסוף-סוף, כמנהג אבותם מדור-דור, יצליחו אותם יצורים מתמידים, מסורים, עקשנים, זוכרי-ראשיתם, לכוון את הזמן הנכון, את הכוח ואת התנופה, לדלג ולעבור, ובמפל הבא - שוב להעפיל ולעלות, לבוא ולהגיע אל מקום הולדתם, אל מקום הולדת הדור הבא, אל הפך-ים-המוות, אל מקור הירדן.

6. ז'אן-פול סארטר.
7. הרולד פינטר.
8. פראנץ קפקא.
9. "מי מפחד מוירג'יניה וולף", אדוארד אלבי.
10. וראה רש"י לפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב): פרושים תהיו מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. וכן בהגותו של המהר"ל מפראג: ניבדלותו של עם ישראל נובעת מניבדלות הבורא. משהו מעין זה אנו מוצאים אצל ההוגה הגרמני רודולף אוטו בספרו Uber Das Heilige, ובתרגום האנגלי: The Idea of the Holy המנסה לנתח את הקטגוריה הדתית על-סמך המילה "קדוש", שעבורה אין הוא מוצא מילה אירופית, ונאלץ ליצור עבורה מילה משלו: "הנוּמינוֹזי", שאחת מתכונותיו היא ה"אחרות", Othrness.
11. "הכוזרי" לר' יהודה הלוי.
12. ראה טיפולו של מרדכי שלו בנושא ה"תוחלת הממושכה" ב"גודו", בפרקים ו-ז-ח של המסה, ע' 63-5.