סופו של חשק

פרשת השבוע, "כי תצא", פותחת באחת המצוות יוצאות הדופן ביותר בתורה: אשת יפת תואר. כאשר יוצאים למלחמה וגויה יפה נופלת בשבי, רשאי חייל יהודי לבעול אותה עוד לפני שהתגיירה ובטרם נשא אותה לאישה. לאחר מכן עליו להביאה לביתו, שם היא מחליפה את בגדיה, גוזזת את ציפורניה ושערה, מבכה את משפחתה - ואז היא מתגיירת ומותרת להינשא לו. ומדוע? משום שאם לא יקבל החייל היתר לשכב איתה, הוא יעשה זאת למרות האיסור; מוטב איפוא שהדבר ייעשה בהיתר.

זהו טעם המעורר קושי ברור. לפי טעם זה, ניתן לסגור את התורה וגם כל ספר חוקים. אם נצא מתוך הנחה שהיהודי/האזרח אינו יכול להתגבר על יצרו, הרי שעלינו להתיר לו לקבל שוחד, לאכול חזיר, לעבור באור אדום - למעשה להתיר לו כל עבירה שבעולם. אך מובן שאין זה כך, ולפיכך קשה להבין מדוע התירה התורה דווקא את אותה בעילת גויה - בה היא רואה בדרך כלל מכשול חמור, העלול להביא בקלות לעבודת אלילים.

אין זאת, אלא שלפנינו הוכחה נוספת - ואולי המובהקת ביותר - לכך שניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים. ראו את הנסיבות: חייל המרוחק זמן רב מביתו ומאשתו, המצוי באווירה בה הותרו איסורים לא מעטים (עצם ההריגה של האויב, ההיתר לאכול בשר טרף אם אין אחר, דחיית כמעט כל התורה במקרה של פיקוח נפש ועוד), ולידיו נופלת אישה יפה שהיא ממילא חלק מ"שלל" המלחמה. התורה הכירה, אלפי שנים לפני פרויד, בכך שיצר המין הוא אחד החזקים ביותר הפועלים על האדם, קל וחומר - בנסיבות שתיארנו. לכן ניתן ההיתר, כאשר אחריו באות שורה של הוראות מחמירות, ובראשן החובה לקחת את השבויה לביתו - על כל המשתמע מכך מבחינה כלכלית, חברתית ומשפחתית.

בנוסף לחיובים המעשיים החלים על הבועל אשת יפת תואר, הוסיפה התורה אזהרה מוסרית אותה ראו חכמינו בסמיכות הפרשיות. אחרי פרשיית יפת תואר עוסקת התורה במקרה של אדם לו יש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה. ואילו הפרשייה הבאה עוסקת בדינו של בן סורר ומורה. אומר רש"י (בעקבות מדרש תנחומא): "אם נְשָאָהּ - סופו להיות שונאהּ... וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה". שום דבר טוב לא ייצא מנישואין לאשת יפת תואר, אומרת התורה, וכדאי שתביא זאת בחשבון כבר עתה, כל עוד אתה יכול למנוע את התוצאות ההרסניות הצפויות.

אבל מדוע בעצם? האם לא ייתכן שאדם יתאהב ממבט ראשון, אפילו בנסיבות יוצאות דופן, ושאהבתו תחזיק מעמד? וכי לא ראינו גיורות רבות הנכנסות תחת כנפי השכינה, ובראשן רות, ומקימות בתים לתפארת?

מילת המפתח להבנת העניין היא "וחשקת". וכך אומרת התורה: "וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה". לא מדובר על אהבה אלא על חשק. וכבר נתקלנו במילה זו בהקשר של יחסי גבר ואישה - במעשה שכם. אחרי ששכם בן חמור אונס את דינה בת יעקב ואביו מנסה להסדיר נישואין, הוא אומר: "שכם בני חשקה נפשו בבתכם". שם לא מדובר על אהבה, ודאי שלא על אהבה הדדית, אלא על יצר שבא לידי ביטוי במעשה אכזרי. כשם שחמור לא אהב את דינה אלא חשק בה ובעל אותה בניגוד לרצונה, כך גם אצלנו. זו אינה אהבה אלא חשק, וניתן להניח שאפילו אם אותה יפת תואר אינה מתנגדת בצורה פעילה - מבחינה נפשית היא ודאי מרגישה נאנסת.

היהדות אינה פוסלת נישואי אהבה. להפך. כך מציע לנו שלמה במגילת קהלת: "רְאה חיים עם אשה אשר אהבת". התורה מוצאת לנכון לספר, שאולי יצחק לא אהב את רבקה כאשר נישאו, אך בהמשך - "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויֶאהָבֶהָ". באותה מידה, לא פוסלת היהדות את היופי. אומנם "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" - אך לא משום שהיופי אינו בעל ערך, אלא משום שערכו דל כאשר לא מתלוות אליו מידות נאות. ושוב: התורה מוצאת לנכון לספר לנו על יופיין של רבקה ורחל, ולגבי האחרונה אף ניתן להניח מסמיכות הפסוקים שיופיה היה זה שגרם ליעקב להתאהב בה.

לא זה המקרה אצלנו. השובה הופך לשבוי ביופיה של השבויה, עד כדי כך שהוא עלול לנתק כבלים של מוסר, הלכה ומחויבות משפחתית - ולו רק כדי לספק את יצרו הרגעי. אך מאחר שזהו יצר רגעי, אין זה סביר - ואולי אף בלתי אפשרי - שניתן יהיה לבסס עליו חיי משפחה תקינים ומאריכי ימים.

ועוד הערה. לא תמיד השורש ח.ש.ק משמש במשמעות שלילית. כך מתאר משה את יחסו של הקדוש ברוך הוא לעמו: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם". ושוב: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים". המשורר בתהילים מציין: "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" - האינטימיות שבין האדם לבוראו מקורה בכך שה' חשק באדם.

ההבדל ברור. יש חשק של אדם, ויש - להבדיל אלף אלפי הבדלות - חשק של הקדוש ברוך הוא. הראשון מייצג יצר נמוך, העלול לדרדר את האדם. השני מייצג אהבה קרובה, טהורה ונעלה, המאפשרת לאדם הנבחר ולעם הסגולה להתעלות ולהתקרב לבורא. אותה מילה - ושתי משמעותיות מנוגדות. ועל כך כבר אמר ישעיהו: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכָי, נאום ה'".