כמה מילים על (חוסר) בושה

לתוכנית קוראים "מועצת החכמים" (שבת, ערוץ 10). שלושה יושבים מימין למנחה דן מרגלית, שלושה משמאלו. סך הכל שישה דעתנים בוויכוח פוליטי, לעיתים סוער. רובם קבועים. סיטואציה טלוויזיונית שבה דעתנים משגרים את משנתם הפוליטית לצופים, מכונה: "הקרב על התודעה".

אחת, יש לה דעות ימניות, חמישה (פלוס המנחה) מחזיקים בדעות שמאלניות. האם הקרב הזה הוגן? שבעה מיליארד בני אדם יש על כדור הארץ, ביניהם שמאלנים רבים. אין אחד שיגיד שזה קרב הוגן. אז איך זה שהקרב הבלתי הוגן הזה נמשך זמן רב? התשובה מזנקת בזעם מתוך הסיטואציה: ככה זה כשלא מתביישים. לשמאל אין בושה, לכן הוא משחק מלוכלך. תהיו בטוחים שלא הייתי מתייחס לזה אילו הייתה כאן תקלה. מדובר בתופעה קבועה, לאורך ולרוחב השנים והתקשורת.

כמה מילים על בושה

מדובר בתחושה לא נעימה, עם מנעד שמתחיל במבוכה קלה, ועלול להגיע לבושה בעוצמה שמבטלת את כל הרצונות, כולל הרצון לחיות. ההיסטוריה רצופה באנשים ששמו קץ לחייהם רק משום שלא מצאו בעצמם כוחות נפש להתגבר על הבושה.

למרות שמדובר בתחושה לא נעימה, היא חשובה. מאוד חשובה. אחרי תחושת האהבה, הבושה היא הכי חשובה. הפחד מצריבתה, אונס אותנו לעשות סדר במערכת הערכים שלנו. בזכותה החיים אפשריים. אלמלא היא, לא היינו יודעים "קווים אדומים". החיים במחיצתם של אנשים שלא מכירים בקווים אדומים בלתי אפשריים...
-
כשמדובר ביריבים פוליטיים, לשמאל אין בושה. האליטה השמאלנית המובילה בתקשורת, משחקת את המשחק הדמוקרטי, בצורה מטונפת. כלבי השמירה של הדמוקרטיה, לא באמת מאמינים בדמוקרטיה, והדרישה למשחק דמוקרטי הוגן, נשמעת באוזניהם כקוקטייל המורכב מבכיינות וחוצפה. המדינה שלהם, אז על איזה משחק אנחנו מדברים. דעתנית ימנית בודדת בזירה אחת מול חמישה שמאלנים, אמורה לשחק את תפקיד הגלדיאטור.

בית המשפט העליון יותר גרוע. האור הירוק שאהרן ברק והחברים שלו, נתנו לאריאל שרון לביצוע ההינתקות, היה פיגוע בדמוקרטיה. לא פחות! מי שטוען אחרת, שינסה את מבחן הלהפך. נניח שרוב שופטי העליון היו בעלי השקפה ימנית. ונניח שהעבודה בראשות עמרם מצנע הייתה מנצחת (ב-2003) את הליכוד בראשות אריאל שרון באותו הפרש (38 מנדטים לעבודה, ו-19 מנדטים לליכוד). האם למצנע הייתה זכות לעקור את ישובי גוש-קטיף כפי שהתחייב בבחירות? התשובה הדמוקרטית היא - כן! ונניח שהמתנחלים היו עותרים לבג"צ נגד העקירה. מה בג"צ (הימני) היה משיב?: "מצטערים, הבוחר אמר את דברו". זוהי תמצית הדמוקרטיה. הבוחר הוא "בעל הבית"!- לא הנבחר שהוא שליח.

שרון היה שליח מושחת שמעל בשליחותו. על כך אין מחלוקת. אמנון אברמוביץ' הביט מהמסך על מני מזוז, וזה חטף פיק ברכיים. מטיוטת כתב האישום (בפרשת האי-היווני) עליה חתמה עדנה ארבל, גלעד ועמרי עשו טיארה. זאת הזדמנות להזכיר שמשפטו של נותן השוחד דודי אפל, יצא כבר לדרך.

עשרה חודשים לאחר העקירה, הודה השופט בדימוס מישאל חשין בפני העיתונאי יובל יועז לסיבות שהניעו את שופטי בג"צ "להחליק" את שרון ממשפט השוחד (שימו לב): "יכול להיות שבגלל שמזוז היה אז יועץ משפטי חדש, אז רצו לחזק אותו. אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר, והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה... באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהייתה תוכנית ההינתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה הינתקות" (הארץ, 26.5.06).

ומה היה לכלבי השמירה לומר על ההודאה הזאת? הבושה אסרה עליהם לצאת מהמלונה. ככה זה כשלא מתביישים...