ככל שהמרחק בין הסָאטירה לבין המציאות קטן כך הסאטירה מצחיקה (לפחות אותי) יותר, אבל, אבוי, המציאות נעשית עצובה יותר. כשהמרחק מצטמצם ואפילו נעלם כלא היה, יש לשער שהמציאות כבר מגרדת את התחתית. זה כפי הנראה מצבנו כיום, לפחות בנושא אחד - ליברמן.

להלן קטע סאטירי הלקוח מהעיתונות: "אני לא מטפל בהתנחלויות מול ארה"ב ואירופה כי אני מתנחל, אני לא מטפל בעניינים מול מצרים כי אני שונא ערבים, אני לא מטפל בעניינים מול אירן כי תוך שנייה אני אפתח במלחמה גרעינית, אני לא מטפל בעניינים מול צרפת כי סרקוזי מדבר נגדי". במקרה זה כותבי הסאטירה לא ממש הקצינו, הם אפילו מיתנו. ניתן היה לכתוב: "...מול מצרים כי איימתי לפוצץ את סכר אסואן ומול הפלשתינים כי אני שונא ערבים...". ויכלו אף להרחיב: "הואיל ואני בעיצומה של חקירה אישית על טוהר מידותיי, אני הכתבתי לביבי מי יהיה שר המשפטים (אף שהוא לא בהקצבה של מפלגתי) ומי יהיה השר לביטחון פנים ומי יהיה יו"ר ועדת החוקה...".

איך הגענו עד הלום? היכן היו כלי התקשורת והארגונים המופקדים על טוהר המידות כדוגמת "התנועה לאיכות השלטון", שתפקידם הנו לעורר את דעת הקהל בנושאים שהם בנפשה של המדינה. אם חיישנותם במינויו לשר חוץ ניתנת לתירוץ בנימוקים "פוליטיים" ("רצון העם" כפי שבא לידי ביטוי בבחירות), הרי שאילמותם בנושא דרישתו של ליברמן שכל המשרות החשובות של אכיפת החוק והמשפט יינתנו לו, היא בלתי מובנת ושערורייתית במובהק. מינויו של השר נאמן לשר המשפטים "בהסכמתו" של ליברמן היה לדעתי מתוכנן מראש - "שיעור" שראוי שיילמד בקורסים למדע המדינה ולתורת המשא-ומתן. פרידמן נועד להסיח את הדעת, לשמש כפיתיון. נאמן עדיף מבחינת ליברמן וגרוע ומזיק הרבה יותר מפרידמן. פרידמן הנו אדם ישר והוא ניסה לקדם אג'נדה, נכונה או שגויה, באופן גלוי ושקוף. אך פילים מסוכנים פחות משועלים ונחשים.

אם התקשורת נאלמה בשל "מאה ימי החסד" - זו טיפשות. "פיקוח נפש" דוחה בוודאי את הנוהג הלא כתוב הזה. הרי המינויים אינם למאה ימים. כשחלפו אותם מאה ימים, וכשהכבלים הוסרו, התמקדה התקשורת בנושא "הרה גורל" - שרה נתניהו. נו באמת. נושא סאטירי נוסף. לא שרה היא הנושא הסאטירי - אלא התקשורת עצמה, שזונחת את העיקר שהוא בנפשנו ועוסקת בזוטות.

ליברמן עולה שוב לכותרות רק בנושאים הנוחים לו - כמו בהצהרותיו האחרונות בנושא השלום שלא יגיע בשש-עשרה השנים הקרובות ובנושא הקבלה לקורס צוערים. דבריו באשר לתוכניתו להקים, נוכח העימות הצפוי עם ארצות הברית, ברית חדשה שבמרכזה ישראל "ושלא תכלול רק את מיקרונזיה וגם לא את ברית המועצות", כדבריו, לא זכתה לביקורת, למרות היות עצם הכוונה הזו בעלת השלכות מרחיקות לכת ואפילו מסוכנת ליחסינו עם ארה"ב. לדעתי, היא ראויה יותר מכל ללגלוג. זו שוב דוגמה לסאטירה=מציאות.

אך החמור מכל הוא שהתקשורת אינה לוחצת עליו לספר את גרסתו בעניין החשדות החמורים נגדו. הוא שומר על זכות שתיקה רועמת ומוחלטת - כאשר כאיש ציבור הוא אינו יכול לנהוג כך. אפילו בנזירי, רק זאת ייאמר לשבחו, ניסה כל הזמן "להסביר" את האירועים ו"לתרץ" את הנסיבות מנקודת מבטו. העיתונות מניחה לליברמן, לא מטרידה אותו בזה, כפי שהטרידה את אולמרט, למשל. אם הדבר נבע מהיצמדות לכלל מטופש במאת ימי החסד כפי שנכתב למעלה - מילא. אך מאת ימי החסד חלפו להם זה מכבר. מה הסיבה עתה? פחד? האם אנשי התקשורת הם אכן נמושות כשהם עומדים כפרטים מול "אנשים חזקים" ואוזרים עוז לעוט על קרבנם רק כשהם בלהקות גדולות וקרבנם כבר מפרפר, כפי שהוכיחו בהזדמנויות רבות בעבר?