|
|
לטעום מהדבש בראשית ובסוף כל שנה [פלאש 90]
|
|
|
|
|
החגים הם עת לשמוח ובכל זאת, על חלק מהאנשים הם משרים מצב-רוח ירוד, תחושת חוסר ערך, חוסר משמעות וחוסר עניין. זוהי תופעה מוכרת המהווה ביטוי ל"ריק קיומי" - Existential vacuum.
ימות החול וטרדות השיגרה מאפשרים לרבים להתעלם מאותן שאלות מציקות לגבי משמעות חייהם ומגבלות קיומם, אך אותם מועדים קבועים בלוח השנה הנכפים עלינו, מכריחים אנשים לעצור ולשאול מה הטעם.
סמלי החג מנסים באדיקות להדגיש עבורנו את צדה המתוק והנעים של החגיגה, אך יש אנשים החשים שאינם שותפים לה.
אצל חלק - סופה של השנה מעורר בצורה כזו או אחרת דווקא את חרדת המוות. המבט על השנה שחלפה עלול לעורר אצל אנשים את החרדה מפני חוסר המשמעות של הקיום, והרצון סוף סוף לעשות ולשנות בשנה הבאה מפגיש רבים דווקא עם העובדה שאין שום ודאות שהבחירות שנעשה בשנה החדשה תתגלנה כמוצלחות במיוחד. כך מתעוררת חרדה מפני חוסר הוודאות שבעתיד.
גם שולחן החג העמוס בבני משפחה ובחברים לא תמיד מצליח להעלות חיוך אמיתי אצל כולם, משום שאז צצה ועולה דווקא חרדת הבדידות שלנו, המזכירה לנו כי בסופו של דבר אף אחד לא יכול לחוש בדיוק כמונו.
כל אותן תחושות לא נעימות הן חרדות קיומיות והן מהוות חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו.
מקורן הבסיסי של חרדות קיומיות טמון בידיעה כי בני אדם מוגבלים ביכולותיהם, ובצורה הקיצונית הן נובעות מהידיעה שהמוות הוא סוף בלתי-נמנע של חיינו בעולם, וכי אנו בני האדם יצורים פגיעים ושבירים.
אותן חרדות קיומיות הן עובדה, אך הן לא בהכרח שליליות. החרדות הקיומיות הן חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, הן מכריחות אותנו לשאול כיצד נוכל לחיות חיים אותנטיים יותר, ובהן טמון גם הפוטנציאל לחיות את חיינו בצורה מלאה ומגשימה.
חשוב לזכור שכל עוד אתה חש אותן (אך לא נותן להן להטביע אותך) - המשמעות היא שאתה חי.
מה לעשות? החגים היו וימשיכו להגיע, וזה מצוין. נצלו את החג לוודא שציר הזמן שלכם נע קדימה לעבר עשייה עם משמעות. לעבר יעד ששווה לכם לנוע לקראתו. לעיתים, מה שלא נראה אפשרי או בעל משמעות כרגע, מתגלה כחשוב ומשמעותי בעתיד. רבים טועים לחשוב כי אם יסמנו יעד כזה או אחר לא תהיה חזרה ממנו, או כי חזון חייב להיות גדול וגרנדיוזי. גם מטרה אחת קטנה ששווה לחיות למענה יכולה לשנות לגמרי את החגיגה.
את הזמן לא תוכלו לעצור אפילו לרגע. את הדרך והיעד - אותם כן תוכלו לשנות.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
