תביעות מביאות לשיפור הרפואה בישראל

לאור הנתונים האלה אנו מוצאים כי תביעות הרשלנות הרפואית ומערכת המשפט הפוסקת בתביעות אלה, תורמות למערכת הרפואית במישרין ואף בעקיפין בתחומים רבים, ומביאות לצמצום משמעותי במספר האנשים הסובלים מנזק עקב טעויות רפואיות שניתן היה למנוע.

תביעות בנושא רשלנות רפואית מחייבות את המערכת הרפואית לראות מעבר למקרה הצר שלפניהם ותורמות בהחלט – אם הדברים שעולים מהן ייושמו.

בשנים האחרונות אנו עדים להתבטאויות חוזרות ונשנות של רופאים בכירים בממסד הרפואי, בגנות התביעות ברשלנות הרפואית. נדמה לעיתים כי כל תחלואי הרפואה הציבורית בארצנו נזקפים לחובת התביעות ברשלנות רפואית. עיקר תלונתם של הרופאים הינה כי התביעות ברשלנות רפואית גורמות נזק לרפואה ולחולים בכך שהן יוצרות "רפואה מתגוננת". לגרסתם, הרופאים מטפלים בחולים כשלנגד עיניהם מטרה עיקרית אחת: למנוע ולצמצם את התביעות כנגדם. במסגרת "התגוננות" זו הם מפעילים שיקול דעת לקוי, מבצעים בדיקות ומקבלים החלטות שאינן בהכרח לטובת החולה.

תביעות ברשלנות רפואית משפרות את הרפואה בישראל

מניסיוננו ומנקודת מבטנו ההיפך הוא הנכון: התביעות ברשלנות רפואית הן אלה שמשפרות – אם במישרין ואם בעקיפין – את הרפואה בישראל.

אין ספק כי עבור רופא, אשר הקדיש לרפואה שנות לימוד ארוכות, ושנות התמחות וניסיון רבות, מהווה תביעת רשלנות רפואית אירוע קשה ומאכזב. רצונו של הרופא למלא שליחות לרפא ולעזור לאחרים נגמר בתחושה של כפיות תודה. באחת – החולה הופך מידיד לאויב. ואולם, באם נתנתק מהפן הרגשי והסובייקטיבי, אין כל ספק כי במהלך עבודתם נחשפים הרופאים למקרים רבים בהם נעשו שגיאות, חלקן רשלניות וחריגות, אשר גרמו לחולה לנזק קשה ומשמעותי.

במחקרים שנעשו בארה"ב נתקבלו נתונים ממספר מדינות בארה"ב שעל פיהם הוערך כי בתחילת שנות ה-90 מתו בארה"ב עשרות אלפי חולים כתוצאה מאירועים חריגים ברי מניעה. פרסום מחקרים אלו הביא לראשונה להבנה כי ציבור הרופאים והאחיות גם הם כאחד האדם, עשויים בשר ודם, וככאלו גם הם חשופים לטעויות. הרופאים "יצאו מהארון" ופירסמו את העובדות המדהימות שהיו ידועות להם כמובן שנים רבות.

בעקבות מחקרים אלה המכון הרפואה האמריקני (IOM), תחת הכותרת TO ERR IS HUMAN"" (משמע: "לטעות זה אנושי"), פרסם נתונים מדהימים, לפיהם בכל שנה מתים בארה"ב בין 44,000 ל-98,000 אנשים כתוצאה מאירועים חריגים, היינו, מתקלות או מטעויות רפואיות שניתנות היו למניעה. לצורך השוואה נציין כי מספר זה של חולים המתים משגיאות באבחון ובטיפול הרפואי, גדול ממספר האנשים המתים מדי שנה מתאונות דרכים או מסרטן השד. עלותן של הטעויות הניתנות למניעה במשק האמריקני הגיעה עד ל-29 מיליארד דולר. הסוכנות לחקר איכות שירותי הבריאות בארה"ב ( AHRQ) פירסמה כי טעויות שנובעות מרשלנות רפואית אחראיות ל-10% ממקרי המוות של חולים לאחר ניתוח. מסקנה זו התבססה על עבודת מחקר על 16,100 חולים שנותחו בשנים 2001-2002 ומצאה כי סיבת המוות אצל אחד מכל עשרה מנותחים, הייתה שגיאה שניתן היה למנעה.

פירסומים אלו עוררו את דעת הקהל באמריקה אשר דרשה לפעול כך שהמספרים הנוראיים הללו יצומצמו באופן דרסטי. ואכן, מניעת הטעויות הרפואיות והטיפול בהשלכותיהם היא בגדר עדיפות עליונה אצל מערכת שירותי הבריאות בארה"ב. המלצותיהם של עורכי המחקר בארה"ב היו להקים מרכז לבטיחות החולים, ולחייב את בתי החולים לדווח על טעויות רפואיות על-מנת שניתן יהיה לזהות תבנית של הכשלים במטרה לעשות למניעתם.

בתחילת שנות האלפיים פירסם פרופ' גליק, מי שהיה נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, כי לפי אומדן, המתבסס על הנתונים מארה"ב, בישראל מתים מדי שנה כ-2000 אנשים כתוצאה מטעויות רפואיות הניתנות למניעה. נזכיר כי מספר ההרוגים בתאונות דרכים בארץ הנו סביב ה- 500 בשנה.

לאור הנתונים האלה אנו מוצאים כי תביעות הרשלנות הרפואית ומערכת המשפט הפוסקת בתביעות אלה, תורמות למערכת הרפואית במישרין ואף בעקיפין בתחומים רבים, ומביאות לצמצום משמעותי במספר האנשים הסובלים מנזק עקב טעויות רפואיות שניתן היה למנוע.

חשיבותם של רישומים רפואיים

אחת התרומות החשובות לבטיחות החולה הינה בנושא הרישומים הרפואיים. פעמים רבות במהלך הטיפול הרפואי לא נרשמים ממצאים חשובים בתיקו של החולה, דבר אשר מביא לפגיעה משמעותית במהלך המשך הטיפול בחולה.

כך לדוג' בתביעה שניהלנו - ת.א ( מחוזי י-ם) 3169/01 עיזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז"ל נ' המרכז הרפואי ..- הביאה התביעה לשינוי צורת הטופס במחלקת התאוששות של בית חולים גדול במרכז הארץ. החולה עבר ניתוח ובמהלך המידי לאחר הניתוח הדרדר קשות ולא אובחן עקב חוסר דיווח והעדר תיקשורת בזמן אמת בין אנשי הצוות הרפואי. התברר כי דברים חשובים לא נרשמים דרך קבע תוך כדי הטיפול, כי הטופס אינו בנוי כך שהדברים החיוניים ירשמו. בעקבות התביעה,רופאי המחלקה שינו את הטופס באופן מהותי, וכך עבודת הרופאים והאחיות נעשתה ברורה יותר ומתועדת בקלות. הדבר תורם כמובן לטיפול, כי הרופא שבא לטפל בחולה במשמרת אחרת או לאחר שהחולה עבר ממחלקת ההתאוששות למחלקה אחרת יוכל לדעת את כל מה שקרה במחלקת ההתאוששות לגבי החולה שלפניו.

במקרים אחרים קורה ומהתיק הרפואי נעדרים ממצאי בדיקות, תעוד פעולות רפואיות שבוצעו, רישום תרופות וכיו"ב. לעיתים חסרים בתיקים רישומים שיכולים בדיעבד ללמד על שגיאות שאירעו במהלך הטיפול בחולה.

כך לדוגמה תביעה נוספת של משרדנו בת.א. (מחוזי י-ם) 1351/98 דרזנר נ' בית חולים.. נדון מקרה של גבר בן 57 אשר עבר צנתור שבמהלכו סבל מדום לב ואיבד הכרתו. התבצעה מיד החייאה שארכה כשעה וחצי ובעזרת כ-10 אנשי צוות שהצליחה להחזיר את הדופק ואת לחץ הדם אולם האיש נותר "צמח", עם נזק מוחי קשה בעקבות העדר חמצון למח.

במהלך התביעה התברר כי סרט הצנתור נעלם כלא היה. גם לא נותר תיעוד ממהלך ההחייאה הממושכת בה נטלו חלק מספר גדול של רופאים, ככל הנוגע למצב הסימנים החיוניים כמו לתרשים הא.ק.ג. בפסק הדין קבע בית המשפט כי לאור הראיות שנתקבלו, במהלך צינתור ניתן בלחיצת אצבע – של הטכנאי הרשם- על כפתור המיועד לכך, לקבל את הרישומים הנ"ל שהיו חסרים בתיק זה. השופט קבע כי מקרי החייאה אינם כה נדירים בבית חולים במחלקה קרדיולוגית. כענין של מדיניות, כאשר החייאה נמשכת זמן כה רב, ויש במקום מספר אנשים, יש לחייב ברישום על-מנת להבטיח בקרה נאותה ולא פחות לימוד לקחים ומסקנות. היעדר הרישום מנע מהתובע להראות דרך טיפולית אחרת, וכי בדרך האחרת היה סיכוי כלשהו להצליח.

כך תביעות הרשלנות הרפואית ופסיקת בתי המשפט הביאו ליצירת נוהלי עבודה מפורטים ולהנחיות ברורות בבתי החולים ובקופות החולים ביחס לתעוד מפורט ורישום מסודר בו מחוייב הצוות הרפואי כולו.

להכיר את החולים הקשישים

ביולי השנה פירסם הניו-יורק טיימס מאמר תחת הכותרת "החולים שהרופא אינו מכיר", אשר עסק באוכלוסיית החולים הקשישים והדגיש את חוסר הידע והמודעות מצד הרופאים ככלל, להיבטים הרפואיים המיוחדים לקבוצת גיל זו. בעוד שכל סטודנט לרפואה בארה"ב נידרש לניסיון קליני ברפואת ילדים או במיילדות, למרות העובדה שלאחר הסמכתו כרופא רובם לא יטפלו בילדים ולא ינהלו לידה, הרי שלרפואה גריאטרית לא דורשים מהסטודנט כל ידע או ניסיון קליני, הגם שחולים בגיל 65 ואילך מהווים כחמישים אחוז מכלל המטופלים. במאמר הובאו דוגמאות רבות הממחישות כי הסימפטומים לאותה מחלה יהיו שונים אצל בני 80 מאשר אצל בני 50. כך גם המינונים התרופתיים שונים. לאור מאמר זה קרא המכון הרפואה האמריקני IOM ב-2008 כי כל בעלי רשיון למקצועות רפואיים ידרשו להוכיח בקיאות וידע בטיפול באוכלוסיה המבוגרת. למרות הביקורת הקשה של כותבי מאמר זה, אשר טענו למעשה לרשלנות רפואית מצד הצוותים הרפואיים, לא נתקלו הכותבים בתגובות נגד הסוברות כי מאמרם יביא למצב של "רפואה מתגוננת". כך בארה"ב.

ואילו בארץ: ביולי 2009 פרסם מוסף דה-מרקר של הארץ מאמר בשם "התרופה היא המחלה" בה תואר מחקרו של מומחה לגריאטריה מישראל, אשר "קיצץ בחצי את מספר התרופות שנטלו עשרות קשישים במחלקות סיעודיות וגילה כי מצבם הבריאותי והנפשי השתפר דרמטית... קשיש מקבל תרופה להורדת לחץ דם שהרופא רשם לו כשהיה בן 50, שיחק טניס ועבד במשרה מלאה. כשעוברות השנים אף אחד לא מפסיק את התרופות האלה". ואולם, כשנשאל הרופא, אם הדבר כל כך ברור, מדוע רופאים ממשיכים לרשום להם עוד ועוד תרופות, מיד מיהר להאשים את מערכת המשפט: "...מכיוון שאין נהלים ברורים לטיפול תרופתי בקשישים....עושים בלית ברירה השלכה מהמידע הקיים בספרות הרפואית על צעירים בריאים יחסית עם מחלה בודדת. רופאים מפחדים שאם לא יצמדו לנהלים הרפואיים (guidelines) יואשמו במתן טיפול בלתי הולם אולי אף יועמדו לדין...לכן הם ממשיכים לרשום תכשירים שונים, פעמים רבות בנגוד להגיון הרפואי שלהם, ולעתים עד מות".

אוי לאזניים שכך שומעות. וכאילו, כך יחשוב הקורא התמים, שאין ספרות גריאטרית ענפה עם "נהלים רפואיים" לטיפול בקשישים. והספרות הזו חלה על כל הרופאים, וכולם צריכים להיות קשובים לה. כך קבע למשל בית משפט השלום בת"א בפסק דין שהתקבל באחרונה בתביעה שהגיש משרדנו:

בת.א. 19533/03 עזבון המנוח פרופ' ח. מ. ז"ל נ' שירותי בריאות כללית (המקרה נמצא עדיין בערעור) נדון מקרה של רופא מנהל מחלקת הרדמה והתאוששות בדימוס, כבן 84 בעת אירוע המקרה, שעבר צינתור בבית חולים. בשעות הערב שלמחרת הצנתור, החל מצבו מתדרדר. התדרדרות זו נמשכה מספר ימים. בסיכומו של יום התברר, כי חיידק השוכן ברגיל על פני העור, חדר לתוך גופו וגרם לזיהום שהסב לו נזק רב. בין השאר קבע המומחה מטעם התובעים כי היו למנוח סימני ספסיס קלאסיים לקשיש, חום שאינו גבוה, לויקוציטוזיס מתונה, וכן סימנים לא ספציפיים, כמו בלבול, חוסר תאבון, והיפונתרמיה המאפיינים ספסיס. נדגיש כי אצל צעירים ההסתמנות לזיהום יכולה להיות בולטת יותר, באופן שתכוון להמצאות זיהום, כמו חום גבוה ולויקוציטוזיס. זו הייתה טענת ההגנה של מומחה הנתבעים, אשר טען כי הרופאים במחלקת צינתורי הלב סברו כי החום נובע מאירוע לבבי, ולא מזיהום, כי ההסתמנות של הזיהום אצל החולה לא הייתה אופינית לזיהום. אבל גם מומחה הנתבעים הודה בחקירתו כי זיהום יכול להופיע אצל קשיש בחום נמוך, עם עלייה מתונה של כדוריות הדם הלבנות. כן הסכים מומחה הנתבעים כי על רופא לחשוב על אפשרויות אלו, ולפעול בהתאם.

על האפשרות שהצוות הרפואי המומחה בתחום הלב, רואה רק את הבעיה הלבבית אמר השופט: "לטעמי, זו בדיוק הבעיה במקרה זה. מחובתו של הרופא ליזום ולבצע אבחנה מבדלת מקום בו סימפטומים זהים מובילים לאבחנות שונות. נכון הוא, שנטיית הצוות הרפואי, המומחה בתחום הלב והמטפל בבעיה לבבית, הינה לייחס את הסימפטומים לבעיה שמקורה האפשרי – הינו הלב. אך צפיית הדין מהרופא הסביר הינה, כי במסגרת שיקוליו... יבחן אף אפשרויות סבירות אחרות, אפילו רחוקות, במטרה לשלול אפשרות לנזק כה קשה כפי שאירע בפועל."

על בסיס דברים אלו קבע השופט אליהו בכר כי ביה"ח התרשל כאשר לא זיהה במועד כי התפתח זיהום. וכן קבע כי לא יכול להיות חולק, כי העדר טיפול במועדו בבעיה של ספסיס עלול לגרום לנזק עצום לחולה, במיוחד לחולה קשיש.

כך אנו רואים כי תביעות בנושא רשלנות רפואית מחייבות את המערכת הרפואית לראות מעבר למקרה הצר שלפניהם ותורמות בהחלט – אם הדברים שעולים מהן ייושמו, וזה נושא למאמר אחר – לרפואה בכללותה.