היונה, הדגה ועולם הרזין במנחת יוה"כ

"והשלישי מפטיר ביונה" (או"ח תרכב,ב)
"לפי שיש בו כח התשובה ושאין יכולין לברוח מהשי"ת" (לבוש)

דרמה רוגעת

בעוד יומיים, בעלות המנחה ביום הכיפורים, נפטיר ביונה. נקרא בציבור ספר שלם בתנ"ך, שכולו לקח עמוק כלפי עמידת האדם והנביא מול אלקיו. אין בספר יונה התייחסות כלשהי לעם ישראל (בגלוי) וכולו אוניברסלי בעליל.

למרות סערת מאורעותיו, סגנון הספר שוטף כסיפור יפהפה, ועלילתו הדרמטית והגועשת קולחת, אם כי מתמיהה במקצת ומזקיפת גבה: 'מה המסר'? משחר נעוריי נמשכתי לעיוני-עומק בתנ"ך בגובה חז"ל ובעקבי הרועים בעלי חסידות ועולם הרמז והסוד. לדידי פשיטא כי זו דרך המלך ואין בלתה. הכוונה בקביעה חד-משמעית זו היא לחלק הסיפורי בתנ"ך, אם איננו רוצים לקטלג אותם כאגדות לילדים או כסיפורת בלתי-חינוכית, ואין כאן המקום לשטוח יריעה זו.

ספר יונה סוחף אותנו, גם אם לא נרצה, הרבה מעבר לרמת האגדה והדרש, למחוזות טמירים הנושקים לעולם הרמז והמיסטיקה. יפה היא איפוא שעת 'עלות המנחה' של יום הכיפורים להתבוננות שכזו בטרם נכריז בקול צלול בעקבות מעמד אליהו בהר הכרמל: "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים"!

בצעירותנו התחנכנו על ספריו של הרב יהושע בכרך, סולל הדרך בעיוני תנ"ך-חז"ל. נשמנו אווירת מלכות, חסד וגיור מספרו הצנום על מגילת רות - "אמהּ של מלכות", "כתבוני לדורות" - סביב מגילת אסתר, "מה בין שאול לדוד?" ועוד. חיבה יתירה נודעת לי לחיבורו "יונה בן אמתי ואליהו", המגולל את המסכת המופלאה של הנביא המוזר, השואל "את נפשו למות" תחת הקיקיון הרגעי המאכזב (יונה ד, ה), ומוכן לברוח מפני ה' למצולות ים מסיבה כה פרדוקסלית; כדי שאנשי "נינווה העיר הגדולה" (א, ב) לא ישובו חלילה בתשובה: "דן יונה בינו לבין עצמו ואמר: יודע אני שהגויים קרובי תשובה הם ויעשו תשובה" ובכך יחייבו את ישראל המפגרים אחריהם. ועוד: "לא די שישראל קורין אותי נביא השקר אלא אף עובדי אלילים קורין אותי נביא השקר. אברח למקום שאין כבודו שם" (ילק"ש יונה תקנ).

הלך רוח תקיף זה הוא פרי רוחו של אליהו הנביא, הזועם-התקיף. וכאן ההפתעה החז"לית (פרדר"א לג, ירוש' סוכה פ"ה): יונה בן אמיתי אינו אלא... בן האשה הצרפתית מצידון שהחיה אליהו (מל"א יז). זו סיימה את מפגשה עם אליהו במלים "ודבר ה' בפיך אמת" (יז,כד), ובנה המת-החי הלא הוא "יונה בן אמתי"! הבן הסוער מהלך בעקבי אביו שגם הוא "שאל את נפשו למות" "תחת רותם אחת" (מל"א יז,ד), ושניהם "זכו" לגערה אלקית נוקבת!


מצולות של מסתורין

מונח לפני גם ספרו של ידידי הרב בן-ציון קריגר, 'יונה, ישראל ואומות העולם', בו הוא יורד למצולות ים האגדה, הפרשנות, הרמז והסוד בפענוח סודם של היונה והדג, המככב במוקד הספר-הסיפור. ערבה לחכי הערת הרב אבגדור נבנצל שליט"א, שכיוונתי לדעתו, לפיה ה'יונה' טמונה ב'נינוה'. ולא עוד אלא שיש בה, בנינוה (וגם ב'יונה') רמז לדג, הלא הוא ה'נון', בלשון ארמי. לא פלא הוא שסימנה של העיר בכתב היתדות הוא דג בתוך בית: נון-נוה.

הדג נהפך לדגה (יונה ב,ב-ג) לאחר "שלושה ימים ושלושה לילות" בהם התענג הנביא בצוללת השקופה-מרהיבה שנזדמנה לו: "מרגלית הייתה תלויה במעיו ומאירה ליונה כשמש, ומראה לו כל מה שיש בים ובתהומות" (ילק"ש שם). והראהו "אבן שתייה קבועה בתהומות תחת היכל ה'", ושכח את נינוה ה"עיר הגדולה לאלקים מהלך שלושת ימים" (ג,ג). משכך, נפלט מן הדג המואר למעי הדגה ה"מעוברת שס"ה אלפים רבבות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל" (שם) - והלקח הופק!

אין פשר לכל סיפור הדג-דגה ללא השזירה המופלאה עם פרשת 'סעודת הלויתן' לעתיד לבא, בעקבות הריגת התנין הגדול ביום החמישי לבריאת העולם; "ויברא אלקים את התנינִם הגדולים... הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב" (רש"י בראשית א,כא, עפ"י ב"ב עד,ב). הסעודה תיערך בצל "סוכה לצדיקים מעורו של לויתן... ופורסו ה' על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו" (ב"ב עד,ב). 'עורו של לויתן' הופך ל'אורו', כאותה מרגלית שהאירה ליונה במעי הדגה (ראו בהרחבה בספרו של הרב קריגר הנ"ל).

'סוכת עורו של לויתן' המשומרת לצדיקים לע"ל, מזכירה לנו במהופך את סוכתו העלובה של יונה אשר עשה "לו שם סוכה וישב תחתיה בצל" (ד,ה). ובמיוחד את הקיקיון "מעל ליונה להיות צל על ראשו" "ובִן לילה אבד". ואנכי שומע במילת 'קיקיון' את 'יונה'...

הרהורים מצועפים אלו יפים וערבים לחיך, לעת ינטו צללי ערב של צום הכיפורים, ובת קול מנהמת כיונה "שובו אלי ואשובה אליכם".

(נכתב במוצאי ר"ה)