ממצאי דוח השופט ריצ'רד גולדסטון לא פורסמו בפתאומיות וממצאיו לא צריכים היו להפתיע. גם אם הנושא לא נחקר לעומק, רבים יסכימו בגלל סיבות של נוחות ואחרות, כי החברה הישראלית מתחמקת בעקביות מלדון בנושאים המתעוררים מדי פעם - נושאים שאינם לרוחה, ומעדיפה להתעלם מהם. כך היה בהיעדר כל כוונה ללמוד את סוגיית טוהר הנשק בקרבות בעזה בסוף השנה החולפת. לא היה זה האירוע הראשון של סירוב להתבונן נכוחה בעובדות. כך אין זה מפתיע כי פרט לביטויי אכזבה וכעס לדיווחים על קיום "החזון העתידי" שפורסם לפני כשלוש שנים, כשנבחרי הציבור היהודי ואנשי הרוח הבכירים נמנעו מלדון ברצינות במשמעויות המתבקשות מקריאת מסמך זה, שבהכנתו שקדו בכירי האוכלוסיה הערבית הישראלית, קודם שמצאו לנכון לפרסמו.
החזון העתידי אינו הנושא היסודי היחיד שהחברה הישראלית, מנהיגיה והציבור האקדמי נמנעים מלעסוק בו. השימוש במושג "מדינת היהודים" והקלות בה רבים רואים עצמם כחלק מה"לאום" היהודי הינם עוד מהמושגים הרבים בה משתמשים מבלי להתעמק במשמעותם. מצער כי בכל אלה, ובניגוד לדברים שנכתבו והוצהרו במגילת העצמאות, מדינת ישראל מתמידה בתייחסותה לאוכלוסיה הערבית, אזרחי מדינת ישראל, כזן נחות שאינו ראוי לשוויון. החברה הערבית מונה כחמישית מסך אזרחי ישראל והם מבקשים (ונראה כי הם עושים זאת בסבלנות ניכרת) כי יראו ויתייחסו אליהם כאזרחים שווי זכויות. בדברים שנכתבו ב"חזון העתידי", נעשה ניסיון רציני ואמיתי לבטא זאת.
לעומת הדברים שנכתבו במגילה, אנו עדים להצהרות חסרות כיסוי או אחריות ולהקצנה בהתבטאויות בעיקר של הימין, לחשדנות ולכעס, להגזמות בסגנון הדיבור המתקרב לפראנויה, והיעדר חשיבה מדינית או תכנון עתידי. לפני מספר ימים ציינו בגליל ובשאר הארץ את תאריך הריגת 13 הצעירים הערבים באירועי אוקטובר שנת 2000. התגובה בשעתו, כפי שתוארה באמצעי התקשורת שבאה בשבועות שלאחר מכן שבעקבותיו, הביאה את
אהוד ברק, שכיהן באותה עת כראש הממשלה, להבטיח תקציב מיוחד בן 5 מיליארד שקל שיינתן תוך חמש שנים לפיתוח המיגזר הערבי, אך במסורת שהריבון פיתח כבר לפני שנים, כי את ההבטחות לאוכלוסיה הערבית אין צורך לקיים, אפילו שקל אחד לא הועבר למטרה זו.
כזכור, לאחר לחצים ציבוריים מתמשכים, הוקמה לאחר מספר שנים ועדת השופט תאודור אור לחקור אירועים אלה. וזו, בסיומה הציגה ממצאים חמורים, הן לגבי אלה שנחשדו כגורמים להריגה והן לגבי אי השוויון של האוכלוסיה ובהקצבת אמצעים למענה. בעקבות סיכומים אלה, הממשלה הקימה מספר ועדות ועבודת ועדות אלה דעכה תוך זמן מה, ועד היום לא נעשה דבר של ממש לתיקון העוולות שנגרמו למיעוט הערבי.
הריבון, שליחיו ואמצעי התקשורת מרבים לדווח על ספקות וביקורת לגבי נאמנות האזרחים הערבים למדינת ישראל, ולפקפק בכנותם, וחלק לא קטן מהציבור היהודי הישראלי מזדהה עם אמירות אלה. מן הראוי לזכור כי בדו-שיח מוזר זה המתמשך בין הקהילה הערבית בישראל ונציגי השלטון, רובם ככולם, הערבים אזרחי ישראל הינם שומרי חוק וכי הם אלה שעד כה הינם הנפגעים מהיחס השלטוני.
חשוב כי מספר גדול יותר מאיתנו, אזרחיה היהודים של המדינה, נעשה ונשקיע יותר כדי לשכנע את הריבון ואת נציגיו לשנות את המדיניות הלא מכובדת ארוכת השנים הזו, ונעשה כי יבין שמדובר באוכלוסיה הראויה לשוויון ולפעול ולהתייחס אליהם בהתאם.
