גולדסטון - עוד כישלון דיפלומטי צורב

לישראל היסטוריה דיפלומטית ארוכה של כישלונות אשר הפכו את המציאות על-פיה ופגעו קשות בתדמית שלה. אין לחפש אשמים לכישלונות מחוץ לישראל, אלא בתוכה. להטיל את האשם במדינות העוינות את ישראל או אפילו בידידות שלעת צרה עזבו אותנו לאנחתנו, זו מלאכה פשוטה, אפילו ילדותית.

מי ששם את יהבו על ועדות חקירה למיניהן, אשר תפטורנה את הבעיות כולן, איננו מכיר את המציאות הישראלית. אם בתחום הצבאי היו ועדות חקירה למכביר, הרי שהן לא הביאו שום תועלת ממשית. המסקנות נקברו עמוק בתוך הארכיונים תחת מנעול ובריח, והכל חזר לקדמותו. התועלת היחידה הייתה בכך שהציבור נחשף לחובבנות ולאלתור המלווים אותנו שנים רבות. המוזר ביותר הוא, שדווקא המוסכמה החזקה ביותר שיש בישראל, לפיה אנו יודעים לנצח בשדה הקרב אך להפסיד בשדה המדינאות, מעולם לא נחקרה לעומק. ראוי גם ראוי לעשות זאת וככל שנקדים, כך ייטב.

על תוצאות דוח גולדסטון אין להאשים את ממשלת נתניהו בלבד, אלא גם את ממשלת אולמרט-ברק-לבני. שלושת האישים הללו היו אחראים ישירות על מדיניות הביטחון של ישראל, על מבצע "עופרת יצוקה" וגם על מה שאמור היה להיות המסע הדיפלומטי להסברת הסיבות המוצדקות לפעול בעוצמה יתרה. מצער הוא שמלאכה זו נותרה בגדר משאלת לב.

ההשתתפות חובה

סירובה של ישראל לשתף פעולה עם הוועדה הייתה טעות קשה. דיפלומטים מנוסים אמורים היו לדעת שזירה בינלאומית, קשה ככל שתהיה, איננו מפקירים, כי לעולם התוצאות תהיינה שונות אם אתה נוטל בה חלק מאשר אם אתה מפקיר אותה. מפליא שמוסכמה כה פשוטה איננה מובנת בקודש הקודשים של הדיפלומטיה הישראלית. הקביעה שעצם ההשתתפות בפורום שמראש ניתן לדעת מה יחליט, לכן אין טעם, זו אמירה מופרכת. גם אם התוצאות שליליות, לעולם לא תוכלנה לעלות טענות של אי-רצון לשתף פעולה, כאילו יש לך מה להסתיר או שאינך נותן אמון. הדיפלומטים הישראלים מצווים לעיין בהיסטוריה הדיפלומטית, מאז ועד היום, ולהיווכח שמי שהדיר את רגליו מפורומים בינלאומיים, מראש הפסיד. השתתפות אומנם אינה מבטיחה תוצאות חיוביות, אך לפחות קיים סיכוי, ולו הקטן ביותר, שהתוצאות תהיינה אחרות.

הסברה נעלמה

לפני מבצע "עופרת יצוקה" הייתה צריכה להיעשות עבודה דיפלומטית חובקת עולם כדי להסביר לכל גורם בינלאומי שתוצאות המבצע בעזה, אם לא ייפסק ירי הטילים על אזרחי ישראל, תהיינה בכייה לדורות עבור הפלשתינים בעזה. אסור היה לפסוח אפילו על בירה אחת בעולם הדמוקרטי כדי להזהיר מפני האסון שהפלשתינים עלולים להמיט על עצמם. אף מדינה לא הייתה צריכה להיות מופתעת ממה שישראל עשתה בעזה. מה שקרה בפועל הוא ההפך המוחלט. איפה היו מסבירי ישראל, המדינאים והדיפלומטים לפני תחילת המבצע? שאלה טובה, שאין עליה אלא תשובה אחת הידועה לכל.

ממשלת נתניהו אינה "אשמה" במבצע עצמו, אך העובדה שמשרד החוץ כיום מסורס לחלוטין, אינה ניתנת לסתירה. גם משרד ראש הממשלה איננו מן המאורגנים ביותר, בלשון המעטה. כך הגענו לתוצאות גולדסטון ולמה שנראה רק כהתחלה. האויבים ינצלו זאת עד תום ואילו אנו כל הזמן נתנצל, נגמגם ונאשים את השליח.

סגן שר החוץ הביע את אכזבתו העמוקה מהתנהגות רוסיה, סין והודו. הרי שר החוץ הממונה עליו לא שכח להלל ולשבח את הצלחותיו המדיניות ברוסיה ובכל המדינות האחרות שהיו פעם ברית המועצות. תיאוריו של שר החוץ, בחזרתו ממסע הביקורים, היו מלהיבים וניתן היה לחשוב שהצליח לצרף את אותן המדינות לקונגרס היהודי העולמי. בפועל קרה אחרת.

מהלכים גורליים

האמת חקוקה בסלע, אלא שאנו מסרבים לקרוא אותה. ישראל נמצאת כיום באחת השעות הדיפלומטיות הקשות שלה. הממשלה מבולבלת, מגיבה כל הזמן במקום ליזום, ואנו נמצאים בבידוד מסוכן. מר נתניהו עסוק באידיאולוגיה ולא בדיפלומטיה טהורה. הוא מנסה לתמרן בין הקואליציה שלו לבין מדינות העולם והמהלך כמעט בלתי אפשרי.

המערכה הדיפלומטית אינה עבודה, לכן שומה על ממשלת ישראל להתעשת ומהר, להחליט אם היא רוצה להוביל את ישראל ולהיות מובלת. ביטחון ישראל שכה חשוב למר נתניהו וחבריו, ובצדק רב, איננו רק מהלך צבאי זה או אחר, אלא המהלכים הדיפלומטיים שלפעמים חשובים מכל דבר אחר.

הגיעה העת שממשלת ישראל תחליט לאן פניה מועדות כי המפה הבינלאומית ברורה מאי-פעם. צריך להחליט לאיזה צד מצטרפים תוך ניהול סיכונים מחושב היטב.