סטוקהולומניה ישראלית

השם ניתן לסינדרום זה בעקבות המקרה שקרה ב-23 לאוגוסט 1973. בזמן שוד בנק בסטוקהולם שבשבדיה, כאשר ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על-ידי השודד (ששהה שם איתם). ראיונות עם בני הערובה לאחר השחרור ומחקרים פסיכולוגיים ממקרים דומים גילו את התופעה של חטופים החשים הזדהות עם החוטף ופחד מהמחלצים. מאפייני הסינדרום: בן הערובה מתחיל להזדהות עם החוטף כמנגנון הגנה בהנחה שהחוטף לא יפגע במי שמשתף פעולה.

ומה זה קשור אלינו?

נראה שהאירועים האחרונים, ע"ע דוח גולדסטון, ועוד רבים לפניו, כמו גם בחירה של בכירים מהאקדמיה, ארגוני שמאל ואנרכיסטים מהארץ ומחו"ל, לפגוע בצורה בוטה בישראל מעל כל במה ובכל דרך אפשרית, נראית יותר ויותר כסממנים של חטופים הלוקים בתסמונת סטוקהולם.

בדרכים מתוחכמות, הצליחו ערביי ישראל ואחיהם ביהודה ושומרון ובעזה, לנכס לעצמם ביטויים שהיו שמורים ליהודים באשר הם, ולמדינת ישראל - כגון: שואה, השמדת עם ופשעים נגד האנושות - ביטויים ותופעות שנכנסו לפנתיאון העולמי לאחר מלחמת העולם השנייה, וגרמו בין היתר להקמת ארגונים כמו ארגון זכויות האדם, וזאת בזכות מאבקה של מדינת ישראל באיתור ובהעמדה לדין של נאצים, עד עצם היום הזה.

ניכוס ביטויים אלו ושימוש תכוף בחופש הביטוי שניתן במשטר דמוקרטי, סייעו, וימשיכו לסייע להם לזכות בהצלחה לא מבוטלת בזירה המשפטית הבינלאומית ובמאבקם לביסוס דרישתם למדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, בתודעתם של טובי המדינאים בעולם. אכן סיפור הצלחה.

אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שהצלחת מאבקם היא בעיקר בזכות תמיכה, חסרת תקדים, של נציגים מכל המגזרים המובילים של מדינת ישראל כמו: אקדמיה, משפט ופוליטיקה.

בלעדי אותה תמיכה, אני בספק אם הם היו מצליחים להניע מהלכים חובקי עולם ולייצר מצב שכל פעולה שתבצע מדינת ישראל, גם אם במחשבה ובהתחשבות שאין כדוגמתה בחפים מפשע, כנגד פעולות טרוריסטיות, תיחשב ללא לגיטימית. מרכיב חשוב בהצלחתם הינו לימוד סניגוריה על-ידי החטוף עצמו. החטוף הלוקה בתסמונת סטוקהולם דואג ללוות את החוטף /מחבל, להילחם את מלחמתו, לשכב עבורו על הגדר, ובאופן תמוה (לפחות תמוה לחלקנו), רואה בכך סיוע למדינתו שלו, מדינת ישראל.

הגיע הזמן להבין שעומד מולנו מתחרה מתוחכם, לא פחות ממה שהיינו אנחנו עד לא מזמן, או לפחות מה שחשבנו על עצמנו וחשבו עלינו גם בעולם. חובה עלינו, ובעיקר חובתם של מנהיגינו, לשנות את דפוסי החשיבה שהיו נהוגים עד היום ב-180 מעלות, להבין שלא ניתן להסתיר דבר, שלא ניתן להתעלם מאמירות בוטות נגדנו בעולם, באמתלה של שמירה על יחסים ואינטרסים (ע"ע טורקיה).

הגיע הזמן לדיפלומטיה אקטיבית שבמסגרת יופנו זרקורים גם לזירות אחרות כמו דרישה (בצורה דיפלומטית) לבדיקה של שואת הארמנים, גם במחיר שלהרגיז את הטורקים, דרישה לחקירת פשעי מלחמה שנעשו בחסותן של מדינות אירופיות באפריקה (ע"ע קונגו, רואנדה), בהשמעת גינויים פומביים חוזרים ונשנים על פשעים נגד האנושות שמבוצעים היום (ע"ע מיאנמר, טיבט) ועוד היד נטויה.

פעילות זאת צריכה להיעשות לאורך זמן מבלי לקשור את זה בבקשה להתייחסות הוגנת, כיוון שלא נקבל אותה, ובהבנה שאנחנו כמדינה, שווה בין שווים, שצריכה להתמודד גם עם קשיים, ביקורת נוקבת ופעילות שנועדה לקעקע את הלגיטימיות שלנו להתקיים.

אם חפצי חיים אנחנו, הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא צריכים לדאוג רק לעצמנו, הרי בשיווק של פעולותנו ההומניטאריות ברחבי העולם, או בתרומתנו בכל תחומי החיים לעולם, מעולם לא היינו טובים, אז הגיע הזמן לקחת ברצינות את התפקיד של אור לגויים.