עזיבת המגרשים

עסקנו ועדיין אנו עוסקים בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון ובעקירתם של עשרות אלפי נפשות. עסקנו ועדיין עוסקים בהיווצרות הדיוטא השפֵלה והנוראה שהייתה רקע למהלך האסוני הזה. כיצד הגענו לכך, מדוע הדבר היה אפשרי בכלל, מה ניתן היה לעשות ולא נעשה, האם כל הצמתים שעברנו מנאום הרצליה של אריק שרון ועד לבג"צ על חוק יישום ההינתקות וכמובן הגירוש והחורבן עצמם - נדרסו ונרמסו על-ידי גזירה משמים?

עסקנו ועדיין אנו עוסקים בביצוע ה"מופתי" של החורבן, בתכנון המוקדם לפרטי פרטים, בגיוס החיילים והמשטרה ובהכשרתם הפיסית והמנטלית למשימה. לוגיסטיקה מורכבת כל-כך דפקה כמו שעון שוויצרי מדהים - מדים לעשרות אלפים, מזון ומשקאות, מגורים, אימונים, הרצאות, חשמל, מים, טלפונים, מחשבים, אלפי רכבים - משאיות, מכולות, אוטובוסים, טרקטורים ובולדוזרים. על כל חוליה מונה מפקד ועל המפקדים מונו מפקדי מפקדים ועליהם מפקדים על מפקדי המפקדים עד למפקד העליון אריק שרון. איך לא קרתה תקלה אחת קטנטונת? איך לוח הזמנים לא השתבש? איך? איך? איך?

עסקנו ועדיין אנו עוסקים בתוצאות החורבן ובהשלכותיו. במציאות שהייתה לפניו ובזו שלאחריו. עשינו את חשבון ההפסד הצורב ולא עשינו את החשבון לְרווח שלא היה ולא יכול היה להיות. עדיין פזורים בינינו כמה אחדים שמחניקים בתוכם פנימה את ההודאה שהיה זה מקח של טעות איומה ונוראה. הם מחציפים פנים מול ההרס הנשבר ורואים בעיני רוחם לבלוב ופריחה והוכחה חד-משמעית לתבונה מדינית ולצדק דמוקרטי. החורבן התעלה על עצמו ולא רק שקרע את החברה הישראלית לגזרים אלא הוסיף לנו בונוס וקרע לחתיכות גם את החברה הקרויה פלשתינית. זה כמובן מהווה "קפיצת-דרך" של ממש בדרך אל השלום הנכסף. היה כדאי.

עסקנו ועדיין אנו עוסקים באלפי המגורשים שחרב עליהם עולמם. בטרטורים הקשים שהיו לשגרת יומם, בתנאי חייהם הארעיים, בכספם המתכלה, באבטלה ובאפס המעשה, ביחסים העכורים בינם לבין נציגי השלטון, בהשפלתם ובביזוים על-ידי כלי התקשורת, בנוער ההולך ומתנער ממדינתו, במשברים הנפשיים העוברים עליהם, בריסוק הקהילה שהייתה מלוכדת ואפילו בגירושיהם של זוגות בעטיו של איבוד הטעם בחיים. התמונות צורפו לאלבומים, הוצאו לאור ספרים, הופקו סרטים והוקם מוזיאון של חורבן בעיר הבירה ירושלים.

לא עסקנו בכלל ואיננו עוסקים בציבור גדול ופגוע שאף הוא תוצאה והשלכה של החורבן הזה. נוח לנו כיום להתעלם מהם, אבל זה יתפוצץ לנו בַּפָּנִים ביום מן הימים. ואז, נעמוד מוכי הלם נוכח העובדה שלא התייחסנו כלל ועיקר למבצעי הגירוש. עסקנו במגורשים וזנחנו את המגרשים. כאילו שהם ביצעו משימה והלכו הביתה עייפים אך מרוצים. כאילו לא חוו טראומה לא פחות קשה מן המגורשים עצמם. כאילו אפשר לשכוח את מראות הזוועה, את הפרץ והצווחה, הבכי, הנהי וְהַיְלֵל. פגשתי כמה כאלה ונחרדתי - עוברים עליהם לילות מסויטים, מי שיכול להרשות לעצמו הולך לטיפולים ולוקח תרופות, חלק נמלטו לחו"ל ולא שבו, חלק אחר שתכננו ללמוד גידלו זקן ופאות וחזרו בתשובה, אחרים פנו לאלכוהול ולסמים ועוד ועוד... לא תהיה ברירה - חייבים להקים מיד ולאלתר את מנהלת הביזיון לעוקרים - "בֶּלַע".