בשיעור שאנחנו מקיימים מדי יום בשעות הבוקר, משתתפים כל מיני טיפוסים נחמדים ומעניינים. ביניהם גם בחור צעיר בשם בר, תלמיד תיכון, שבאחד הבקרים השבוע הודיע שהוא קצת ממהר כי יש לו פגישה עם "הסופר המקראי". למראה המבטים התמהים הבהיר שעוד מעט יש לו מבחן בתנ"ך... אצלנו הוא כבר הספיק לשמוע כמה דברים אודות זהותו האמיתית של "הסופר המקראי" וזו הייתה דרכו לבטא את יחסו למה שמלמדים אותו בבית הספר. לנו ברור שלא מדובר באיזה "סופר מקראי" - צירוף שרומז לדמות ערטילאית עלומה שהחליטה לנפק לנו מהגיגי לבה, בלי שנבין למה ומדוע. מצד שני סביר להניח שהצירוף הזה משקף את יחסם לתנ"ך של אלה שמשתמשים בו, בצירוף, עבורם זהו טקסט ספרותי - פחות טוב או יותר טוב - אבל זה הכל.

לא פלא שכך התייחס בר למבחן בתנ"ך. היה ברור לו שעליו להצליח במבחן ובציון הכי טוב שיוכל לקבל, אבל היה ברור לו גם שלמטרה זו עליו למלא את מחברת הבחינה בדברים שהוא כבר מבין שבמקרה הטוב הם הרהורי סרק של אנשים תועים ובמקרה הפחות טוב הם מחשבות זדון וכו'. בהקשר הזה הבאנו לא מזמן את דברי הזוהר בפרשת בהעלותך (סט) ונזכיר שוב: ר' שמעון אמר ווי לההוא ב"נ (בר נש) דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי; דאי הכי, אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא - אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא... אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין. מיד נסביר בע"ה, אבל בינתיים נשים לב שכבר אז היו תופעות כאלו, שמורי התנ"ך כספרות - לא המציאו שום דבר חדש.

ר' שמעון אומר, אוי לאותו אדם האומר שהתורה באה לספר סיפורים בעלמא ודברים בעלי משמעות מוגבלת. שאם כך, אפילו כעת אנחנו יכולים לכתוב תורה עכשיווית ומעניינת הרבה יותר... אם התורה הייתה באה ללמדנו רק על ענייני העולם הזה, הרי אפילו באותם ספרי פילוסופיה המצויים בשוק, יש רעיונות נעלים יותר מאלה שיש בחיצוניות של התורה, אם אכן כך, נאמץ אותם ונעשה מהם תורה... אלא כל דברי התורה הם רעיונות נעלים וסודות עמוקים. בהמשך מסביר ר' שמעון בר יוחאי כיצד נכון להתייחס אל התורה, כיצד נבין אותה נכון במדת יכולתנו: באופן כללי, מסביר ר' שמעון, העולמות, התורה וגם כל נברא, בנויים משלושה רבדים; הראשון הוא הלבוש, בתוכו הגוף ובתוך הגוף נמצאת הנשמה.

התקשורת המיידית עם הסביבה נעשית כידוע באמצעות הרובד החיצוני, המעטפת - הלבושים בלשונו. כמובן, 'לבושים' הכוונה למראה חיצוני כללי והוא עלול להטעות וגם מטעה כידוע. מכאן באות הסטיגמות למיניהן וכו'. ת"ח (תא חזי) אית לבושא דאתחזי לכלא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא - לא מסתכלין יתיר. בא וראה, אומר ר' שמעון, יש לבושים שנראים כאילו הם הכל. ואלה הטפשים, כאשר רואים אדם בלבוש שנראה להם טוב, לא בודקים יותר. מוכר לנו מאד התיאור הזה, לא?! מכאן נובעת היחצנות וזהו גם שורש הרייטינג. ואותו תיאור נכון גם בכיוון ההפוך, גם ללבוש שבעינינו אינו נראה טוב. אומנם הלבוש אמור ללמד משהו על המלובש בו, אבל לא די במבט שטחי כדי לזהות זאת. שהרי (אבות ד'): רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ.

וכל ההקדמה הזאת, שגם היא חלקית בלבד, לא באה אלא כדי לשוב לנושא אודותיו דיברנו בשבוע שעבר, ברית מילה. שלא כרגיל בשנים האחרונות, היו כמה תגובות לרשימה וביניהן כמובן גם כאלה שהתייחסו למעטפת בלבד; אולי לא מספיק הדגשתי שם (מה שתמיד אני משתדל להדגיש) שמדובר בציווי אלקי, כזה שצריכים לקיים בלי קשר לשאלה אם מבינים או לא, אבל לא נראה לי שזו הסיבה. הורגלנו להתייחס ללבושים, לחיצוניות; וכשאלה אינם מחמיאים ולפעמים אפילו מעוררים התנגדות אינסטנקטיבית, כמו במקרה של ברית מילה, טבעי שיעלו שאלות והערות כפי שעלו. וכאשר בכל זאת עושים מה שצריך - אז באותה התייחסות לחיצוניות, מנמקים זאת בחשש מפני נזק חברתי בטווח הארוך ומתפשרים על ביצוע הפעולה בידי רופא. לדבר אחד חשוב לא שמים לב, והדגשנו את זה ברשימה הקודמת; פרשת לֶךְ-לְךָ מסתיימת בברית מילה שעושה אברהם לכל בני ביתו ולעצמו, והפרשה שלנו מתחילה בפסוק (בראשית י"ח): [א] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. מה הקשר? הרי גם קודם נראה אליו ה', אז מה החידוש?

גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה

גם בפרשת לֶךְ-לְךָ הקדוש ברוך הוא מתגלה אל אברם עוד בטרם הורה לו להחליף את שמו לאברהם. ראינו כבר שהיה צדיק וחתר כל הזמן להתקדמות רוחנית, אז הוא ודאי היה ראוי שה' יתגלה אליו בעת הצורך, אבל שם הוא נופל על פניו כי אינו מסוגל לעמוד בעוצמת הגילוי. כאן, שלושה ימים לאחר שמל את עצמו, מתגלה אליו ה' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל. כאמור, אברהם אבינו היה צדיק אמיתי עוד קודם לכן, צדיק שידע בדיוק כיצד לעבוד - וגם עבד - את ה' בכל צעד שעשה בחייו. חז"ל אומרים לנו ומובא במפרשים, שהאבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, קיימו את כל התורה עד שלא (בטרם) ניתנה בהר סיני. כלומר, אברהם ידע מהי מצווה ועשה אותה, וכמובן גם התרחק מכל מה שאינו מצווה. סביר להניח שידע גם אודות מצוות מילה, אז למה לא קיים אותה כמו שקיים את כל התורה עד שלא ניתנה?

על בסיס הכותרת לחלק זה - דאמר ר' חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין ל"א/א), יש לשאלה זו כמה תשובות אפשריות; אחת מהן היא שכל המצוות חוזרות על עצמן, כך שאם וכאשר יגיע הציווי לקיים איזו מצווה - לא יפסיד דבר במה שקיים אותה קודם לכן בטרם צווה, שכן ימשיך לקיים המצווה והפעם כמצווה ועושה. פירוש נוסף שמתקשר לקודם, אברהם אבינו ידע שבעודו במעמד של אינו מצווה ועושה, החלק הטכני של המצוות שהוא מקיים, עם כל חשיבותו, אינו העיקר; העיקר הוא ההתחברות התודעתית שלו לבוראו באמצעות המצווה. שהרי אומרים חז"ל (מדרש רבה שיר השירים): כל המצות שעשו לפניך האבות - ריחות היו, שכן לא פעלו דבר בגשמיות העולם כי לא יכלו להחדיר את הקדושה בגשמיות. אבל אנו - שמן תורק שמך, לנו יש הכח להחדיר את הקדושה בגשמיות העולם וזה מתחיל בברית מילה שעשה אברהם אבינו, כמצווה ועושה.

ברשימה הקודמת עמדנו על הראשוניות שבמצוות המילה; גם בהיותה המצווה הראשונה שנצטווה אבינו הראשון אבל בעיקר בהיותה חתומה בבשר הגוף של היהודי והיא נעשית בגופו בעודו בן שמונת ימים, בטרם תהיה לו ולו התחלה קלושה של מודעות. דוקא כך מחדירים בנפשו את הכח להתעלות מעבר למסגרת של עצמו, מעבר לכוחותיו הגלויים. על דרך אברהם אבינו שקיים בגופו את מצוות ברית המילה, וכתוצאה מכך נחשף אצלו או שקיבל את הכח לעמוד בהתגלות הבורא יתברך בלא שיפול על פניו. ומאברהם אבינו מקבל את הכח הזה כל יהודי שבגופו נתקימה מצוות המילה, אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה בתורה. שהרי קשה לחשוב על הורים שימסרו מרצונם את בנם הקט לביצוע פעולה כואבת זו, אם לא שמוסרים נפשם ונפש בנם על קיום מצוות ה'.

יש גם אחרים, והעירו על כך בתגובות; יש שמלים את עצמם כי הם חושבים שמתייחסים גניאולוגית לאברהם וצריכים לעשות מה שהוא עשה. יש עושים את אותה פעולה מסיבות רפואיות ועוד אחרים. את היהודי כל זה לא מעניין ולא פועל אצלו דבר. אנחנו מקיימים מצוות בכלל ומצוות מילה בפרט, כי זה מה שהקב"ה מצפה מאתנו ובשביל זה הוא שלח אותנו לעולם הזה. מתעלמים מהחיצוניות, מהלבושים, ממה שמרגישים או חושבים על המעשה הזה ועושים את המצווה כמו שכתוב. על-ידי מוהל מומחה וירא שמים ולא על-ידי רופא אפילו אם הוא "דתי". אבל זה רק גוף המצווה. הנשמה של המצווה זה משהו נעלה הרבה יותר, זה עניין המסירות נפש שיש ליהודי על הקשר שלו עם הקב"ה.

למסירות הנפש של ההורים התייחסנו מעט לעיל, אבל העיקר הוא שמחדירים בילד, בגופו של התינוק שיגדל להיות יהודי בע"ה, את כח המסירות נפש. זהו כוחה של המצווה הזאת ואת זה לומדים בפירוש מפרשת השבוע שלנו. אז מי שמתייחסים אל התנ"ך כאל ספרות יפה או פחות, מתייחסים לחיצוניות, ללבושים בלבד. כמובן, גם ללבושים יש ערך, אבל הערך האמיתי הוא בגוף ובנשמה. כמו אצל האדם, ככל שלבושיו יהיו יקרים - עדיין גופו יקר יותר באין ערוך. והנשמה, נשמת כל אדם - מי יודע להגיד מעלתה. כל שכן נשמת התורה שזה הסודות שמסתתרים מאחורי הלבושים, שהם הסיפורים כפי שמובנים בפשט, ובתוך גוף התורה שהן המצוות המעשיות. ורק ביגיעה עצומה מתוך מסירות נפש ממש, אפשר להגיע אל אותם סודות ולטעום מעט מעץ החיים, להבין את טעמה של המצווה, וכתוצאה מכך יש בכוחו גם לעשותה בשמחה.

לסיכום, מה שלא מבינים פרשניו של הסופר המקראי זה שבריתו של אברהם אבינו החתומה בבשרנו, היא המעניקה לנו את הזכות ואת הכוח להתחבר לבורא יתברך בכלל ולרשת את הארץ בפרט.