בערבו של יום אביבי, בעיצומו של סתיו, תרנו אחר מקום-מפגש סולידי, שבו נוכל להשיח את ליבנו, על ארוחה קלה, עם זוג-חברים שעימם לא התראינו כבר מזמן. נפלנו - ובדיעבד יתחוור שתרתי משמע - על "בית הקפה 111", שבצומת צמרות ברמת השרון, אף שעל-פי ההמלצות הוא היה אמור לענות על צרכינו.
מבט חיצוני על בית הקפה, שכבר עבר מספר גלגולים קודמים לא-מוצלחים, דווקא הותיר בנו רושם חיובי. הוא שקק-חיים הן באולמו הפנימי והן במתחמו החיצוני - סימן טוב כשלעצמו לקפה שהולך לו. נפשנו יצאה לשבת במרפסת, עם הבריזה המרעננת, אבל מהר מאוד נאלצנו לוותר על הרעיון. ענן סמיך של מעשנים הבריח אותנו פנימה, לתוככי בית הקפה, אלא שגם שם לא נושענו. המרווח הצפוף בין השולחנות כמעט שלא הותיר לנו מקום לשבת, ורעש מחריש-אוזניים, של קהל-סועדים גדול ומשולהב, קידם את פנינו.
על הפנים
משיחת-רעים יכולנו, כמובן, רק לשכוח. שמן למדורה הוסיפה גם מוסיקת-רקע, ב"פול ווליום". המלצרית, שניגשה לשולחננו, בעצמה גילתה סימני-יאוש והרימה ידיים משלא עלה באוזניה לקלוט את פרטי ההזמנה שלנו מן התפריט. בלית ברירה רשמנו לפניה על פתק את מבוקשנו, אלא שזה בושש, משום מה, להגיע. רק בתום מחצית-שעה של המתנה מורטת-עצבים הגיע, סוף סוף, אל השולחן מאפה-קלצונה - משולש-בצק ישר-זווית במילוי רוטב-עגבניות, בזיליקום וגבינת-מוצרלה מגורדת. לצידו נחו להם בעצלתיים ביצה קשה וסלט-ירקות; והיה גם ניוקי-בטטה ברוטב-קטשופ וצלוחית של מה שאמור היה להיות פרמזן טחון. שתי המנות לא העידו על טריות יתרה. גם המשקאות הקלים - לימונענע ולימונדה - כבר ראו, מן הסתם, ימים טובים יותר. הקפה הטורקי לא היה אלא עיסה דביקה וחסרת-ארומה - מן הסתם מוקצה מחמת מיאוס, וזאת מחמת מוצאו האומלל בימים טרופים שכאלה.
על הכבודה לשניים נדרשנו לשלם 165 שקל, אך הפעם בלי תשר. ללא היסוס גמרנו אומר שלא נחזור עוד ל"קפה 111". לכל היותר הוא עשוי להיות מקום-מפגש הולם למי שנמנה עם מנזר השתקנים, או, חלילה, לחילופין, עם אלה שהם כבדי-שמע. כי זאת לדעת: ב"קפה 111",למרבה הצער, ניתן לנהל רק דו-שיח של חירשים.
