קיפאון בערוץ הישראלי-פלשתיני ומשבר ברש"פ

תוצאה הזאת של המהלכים האמריקנים בשילוב עם החולשה הפוליטית הפנימית של הנשיא עבאס יצרה מצב שבו הוא אינו יכול לחדש את המשא-ומתן מבלי להצטייר בדעת הקהל הפלשתינית כמי שנכנע ללחצי ישראל וארצות הברית וכמכשיר המשמש בידיהם, דבר שיחלישו עוד יותר. בוודאי שהוא אינו יכול לעשות זאת אחרי הפגיעה הפוליטית הקשה שהוא ספג כאשר נעתר ללחצי ארצות הברית וישראל ומשך את הבקשה לדון בדוח גולדסטון במועצה לזכויות האדם.

אומנם בתקופה שמאז השתלטות החמאס על עזה ביוני 2007 התחזק במידת מה מעמדו של עבאס בשל השתפרות תנאי החיים בגדה המערבית, הצלחת הרפורמה במנגנוני הביטחון שהביאה להשלטת חוק וסדר וכן ההשוואה לביצועים הכושלים של החמאס בעזה אולם מצבו הפוליטי נשאר די שביר. עבאס וממשלת פיאד, שמונתה על ידו, סובלים מהיעדר לגיטימציה ציבורית. ראשית, עבאס עצמו אומנם נבחר לתפקיד הנשיא אולם תקופת כהונתו הסתיימה והוארכה באופן מלאכותי. ממשלת פיאד לא נבחרה כלל. שנית, עבאס מייצג את הפתח והזרם הלאומי בפוליטיקה הפלשתינית, שבחרו מאז תחילת תהליך אוסלו בדרך המדינית להשיג את היעדים הלאומיים של העם הפלשתיני, וזה הדגל העיקרי שלהם. בהעדר תהליך מדיני בר חיות הם מאבדים את סיבת הקיום שלהם בעיני הצבור הפלשתיני. אם האלטרנטיבה היא חזרה לשימוש באלימות, אזי יריביהם מהזרם הלאומי-איסלאמיסטי (חמאס ושותפיו) יותר אטרקטיביים. הם הראו שהם יכולים לעשות זאת ביתר אפקטיביות.

עבאס נקרע בין הצורך לחדש תהליך מדיני אפקטיבי, שאמור לשמש עבורו ועבור תנועתו אוויר לנשימה, ובין חוסר היכולת לחדש משא-ומתן כאשר הוא נתפס כנכנע לגחמותיה של ממשלה ישראלית, הנתפסת כמי שאיננה מעוניינת במשא-ומתן אמיתי שיביא להסכם עמו יכולים הפלשתינים לחיות. במצב כזה, ברור מדוע תחושת הייאוש, האכזבה, התסכול והיעדר המוצא הביאה אותו להחלטה שלא להציג את מועמדותו בבחירות הבאות. מהבחינה הזאת זוהי החלטה אמיתית ולא איום סרק. מעשית, עבאס יישאר בתפקידו כל עוד לא יתקיימו בחירות חדשות, אך נוכח הפיצול בזירה הפלשתינית והיעדר היכולת לקיים בחירות בעזה, רוב הסיכויים הם שבינואר 2010 לא יתקיימו בחירות. זוהי אחת הסיבות לנטייה להתייחס להכרזת עבאס כתרגיל. נראה, עם זאת, שעבאס רציני, ויש סיכוי די גדול שהוא ימחיש את רצינותו בהמשך על-ידי הודעה על התפטרות. הודעה כזאת תחולל משבר פוליטי עמוק. לפי החוקה של הרשות ממלא המקום של הנשיא במקרה זה הוא יושב-ראש המועצה המחוקקת שהוא איש חמאס.

יש גם סיכויים טובים שממשלת פיאד תלך בעקבות עבאס ותתפטר אף היא. תחזיות אלו הובילו להערכה הקיצונית שעלולה להתרחש קריסה מהירה של הרשות. בשלב זה לא נראה הדבר סביר, שכן המנגנונים הבירוקרטיים של הרשות, שאלפים רבים של פלשתינים מוצאים בהם את מחייתם, ימשיכו לתפקד. אולם סביר שתהיה זו רשות מוחלשת במצב של משבר תמידי, בייחוד כשאין שום דמות פלשתינית שיכולה להוות יורש טבעי לעבאס. במצב כזה, אם וכאשר ייווצר, תהליכי הרפורמה ובניית המוסדות, לרבות כוחות הביטחון הפלשתינים, ייעצרו ועלולים אף לקרוס.

באופן טבעי משתמשים אישי הרשות הפלשתינית במשבר הזה כדי ללחוץ על ישראל וארצות הברית ללכת לקראתם ולחדש את המשא-ומתן בתנאים שהם יכולים לחיות עמם. הם עושים שימוש בשני איומים הפוכים. הראשון הוא איום בהכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית, כולל פנייה למועצת הביטחון להחליט על הקמת מדינה כזאת בגבולות 67. האיום השני הוא לוותר לחלוטין על פתרון שתי המדינות ולאמץ את הפתרון הדרום אפריקני; מדינה אחת שבה לכל אדם קול אחד. איומים אלה משקפים במידה רבה תחושה של חולשה, נואשות ותקווה שאולי בכל זאת ממשל אובמה יתנער ויעשה מעשה.

הסיכון העיקרי לישראל הוא אובדן הפרטנר הן לתהליך מדיני והן לניהול היחסים בין שני הצדדים כל עוד הסכסוך לא נפתר. אומנם הפרטנר הנוכחי, הרשות בהנהגתו של עבאס, סובל מכמה חולשות, אולם זה פרטנר שבחר בפיתרון הסכסוך ובשלום עם ישראל, והוכיח את יכולתו להניע תהליך אפקטיבי של בניית מדינה.

ישראל תצטרך לבחון האם מה שמצטייר בטווח הזמן הקצר כניצחונות טקטיים על הפלשתינים והלחצים של הממשל האמריקני לא עלולים להתברר בטווח הזמן הארוך יותר כניצחון פירוס שגרם נזק רב לאינטרסים החיוניים של ישראל.