רב מתאגרף?

• הרב שלום י. קליין

הגאון ר' מאיר שפירא, מייסד והוגה הדף היומי, התמנה בגיל צעיר מאוד לרבה של העיר פיעטרקוב, בה כיהנו לפניו רבנים גדולים וחשובים. אחד מתושבי העיר רצה להקניט את הרב הצעיר, ולרמוז לו שאינו מתאים לתפקיד המכובד בו הוא מכהן. וכך אמר לרב: "אמור לי רבינו, כיצד תתגונן כשתגיע למעלה לעולם הבא. שם מצויים כל הרבנים הגדולים שכיהנו בעיר הזאת. מה תהיה ההרגשה שלך כאשר תפגוש רבנים אלה?".

ר' מאיר שפירא, שהיה אכן צעיר לימים אך גאון בתורה וחריף, נענה לאתגר, והשיב לשואל: "הרבנים הגדולים שם בעולם הבא אינם נמצאים לבד, הקהילה המפוארת שלהם מצויה יחד עימם. גם אני אגיע לשם יחד עם הקהילה שלי. כשיראו כולם את הקהילה שלי בה מצויים אנשים כמוך, יבינו כולם שלקהילה כזו מתאים תלמיד חכם בינוני כמוני, ולכן לא אתבייש".

אכן, הרב צריך להתאים לקהילתו. הרב צריך למצוא שפה משותפת עם קהילתו. בשל כך מוצאים אנו שלא תמיד רבני הקהילות המצליחים הם תלמידי חכמים מהשורה הראשונה. חשוב מאוד אומנם שהרב יכיר את מקומו, ובתחומים מסוימים שאינו בקיא בהם יתייעץ עם גדולים ממנו. עדיף שיפעל בתחומים בהם הוא בקיא כמו החינוך ההוראה.

אולם יחד עם העובדה שיש מקום לוויתור מסוים מבחינת הגדלות בתורה, חייב להיות סף מסוים אותו אי-אפשר לעבור. במקרה המדובר, שאדם הלומד רבנות עוסק באגרוף, אין מתקבל כלל על הדעת להכשירו כרב, והדבר אינו תלוי כלל בידע שלו. אדם זה יכול לעמוד בבחינות ולקבל הסמכה לרבנות. אולם זה איננו מספיק.

הרב חייב להיות דמות רוחנית. קראנו בפרשת השבוע כי "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", וקיים ניגוד ביניהם. הרב מייצג את קול יעקב, המוצא ביטויו בתורה ובתפילה. הוא זה שצריך לעורר את קהילתו לעיסוק בתורה ובמצוות, ליחס נכון לתפילה ולחיים שתוכנם אינו רק חומר אלא בראש ובראשונה רוח.

גם מבחינה ספורטיבית האגרוף הוא אחד הענפים הכוחניים והגסים ביותר, ונראה שכאשר דיבר הרב קוק בשבח ההתעמלות הוא לא התכוון לאגרוף.

ובסיכום, רב ומתאגרף הם תרתי דסתרי ממש.

• הרב דוד לאו

בשמיעה ראשונה הלב התרחב. אלוף עולם, יהודי ושומר מצוות. ממש משלנו. כששומעים את נושא האליפות הלב כבר מתפלא על חיבור שאינו הולם.

נשאלתי לא מזמן באסיפת צוות הוראה ממלכתי בעירי מהו חינוך יהודי ומה המיוחד בחינוך יהודי לעומת דרכי ושיטות חינוך רבות. השבתי כי חינוך יהודי משמעו דוגמה אישית. אם האב יצעק בקולי קולות בביתו ש"בבית הזה לא צועקים", הילד יפנים שמותר לצעוק, כי גם אבא צועק. הוא לא יקשיב למילים אלא לצורת האמירה.

אם ממשלה תפרסם כי היא פותחת במסע חיסכון למען כל הקהל, אך בד-בבד יתפרסמו נתונים על בזבוזים רבים במנגנון הממשלתי המנופח, האזרחים יבחינו בכך ותוכנית החיסכון תרד לטמיון. כך גם מסביר יוסף לפרעה, עת נתבקש לפרש את חלומותיו ולבארם. מציע יוסף "ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, יעשה פרעה וחימש את ארץ מצרים". הסביר הרבי מקוצק, אף כי נדמה כי המילים "יעשה פרעה" מיותרות הן, משמעותן היא הנקודה שהדגשנו, אם פרעה לא יעשה בעצמו את מה שהוא אומר, אם הוא לא יתנהג בחיסכון בשנות השובע וישמור מהן לשנות הרעב, גם האזרחים לא ישמרו, ואז באמת לא יישאר מאומה לשנים הקשות.

דמותו של רב היא לא פחות מאשר של מחנך. רב אמור לייצג באישיותו את הערכים עליהם הוא מדבר, ואם התנהגותו היא הפוכה מערכי התורה, אין למילותיו משמעות.

זאת אומרת שאם רב ילמד תורה וילמד לאחרים, ותוך כדי כך ישלב במעשיו פעולות הנוגדות את רוח התורה, אי-אפשר יהיה לכנותו בשם המכובד רב.

אין ספק שהתעמלות ושמירת בריאות הגוף הם חובה על כל אחד ואחד. קיבלנו מהבורא גוף בריא, ועלינו לעשות ככל הנדרש כדי לשמור אותו כתקנו. פעילויות ספורט טובות ומועילות לגוף, והתחרויות עשויות לתרום למחויבותנו הזאת, בתנאי שהן אינן מבטאות ערכים שיש בהם ביטויי אלימות. המכות אינן שייכות לעולמה של תורה, והאגרוף אינו מתאים לתורת החסד.

לימדונו חכמים "לא המדרש עיקר אלא המעשה". רב צריך להיות נאה דורש, ויותר מכך גם נאה מקיים. דמותו אמורה להוות סמל ומופת לעולמה של תורה, ומעבר ללימוד הלכות בשר וחלב הוא אמור להפנים ולהדגים באישיותו כיצד צריך להיראות מי שצועד בדרכה של תורה. "והיו עיניך רואות את מוריך" - צריכים רק לוודא שיש גם מה לראות.

• הרב רחמים ברכיהו

רבנים המשמשים בתפקידי רבנות נחלקים בדרך כלל לשני דגמים - הדגם הארצישראלי והדגם האמריקני.

הדגם הארצישראלי דוגל בכך שרב הוא אדם שכל כולו עסוק בקודש. ארבע אמות של הלכה וארבע אמות של יראת שמים הם עיקר חייו. על-פי הדגם הזה, רב לא אמור להתעסק בעניינים שאינם קודש או שאינם תורה ומצוות.

הדגם האמריקני, לעומת זאת, דוגל כי רב יכול לעסוק גם בענייני העולם הזה, ואין הדבר סותר את עיסוקו - לשמש ברבנות. על-פי דגם זה, אנו מוצאים רבנים העוסקים במסחר ושותפים, לפעמים עם גויים, בעסקים שונים. ישנם רבנים שיש להם תואר אקדמי בנושאים שונים, ולאחרונה התגלה שישנם גם כאלה העוסקים בתחרויות ספורט. על-פי התפיסה הזאת, כל אדם שלמד ועבר מבחני רבנות יכול לשמש כרב, וגם אם יש לו עיסוקים נוספים בחייו, אין זה פוגע ביכולתו להיות רועה צאן של בני קהילתו ולהנחיל להם יראת שמים וכדומה.

אמנם, יש שיטענו שאף אם נקבל את הדגם הרחב של אופי הרבנים המשמשים בקודש, עדיין תחרויות ספורט, ובפרט תחרות אגרוף המעודדת כוחנות ואלימות, הם ההיפך הגמור ממה שאמור לשדר רב המלמד תורה ויראת שמים. אך לזה נשיב שיש ערך חשוב בתחרויות ספורט, וגם תחרויות כוחניות כמו אגרוף אינן מהוות סתירה לשימוש בתפקיד של רב.

מלבד זאת, המקרה הספציפי של "הרב המתאגרף" מדבר על אדם שלומד לרבנות ומקווה לעבור את מבחני הסמיכה. אין זה אומר שמיד הוא יקבל תפקיד של רבנות בפועל. אני מכיר יהודים רבים שיש להם סמיכה של רבנות ובחייהם הם לא משמשים כרבנים, הואיל ולא רצו להיות רבנים אלא ללמוד את ההלכה במקורותיה ברמה גבוהה.

על אנשים מסוג זה יש לצטט את דברי משה רבינו למשרתו יהושע: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר פרק יא, פסוק כט). ונסיים בתפילה בדברי הנביא ירמיהו (פרק לא, פסוק לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'".

• הרב ד"ר אליהו זייני

אכן, לא כל אדם יכול להיות רב. דרושות תכונות ומעלות רבות, אולי אפילו יותר מדי כדי שנוכל להיות ראויים למלא תפקיד זה. יראת שמיים גדולה, ידע תורני רחב מאוד, אהבת ישראל, מסירות אין קץ לציבור ונטישת כל דאגה אישית לטובתו, דאגה לכלל האומה, דאגה למוסר, יכולת הקשבה ורגישות לכל אחד ואחד על-פי מעלותיו, ידיעותיו, אופיו ומעמדו, השכלה רחבה לתת מענה לכל חלקי קהילתו (או עירו) בפרט בעידן המודרני, ענווה ומנגד אומץ לעמוד על שלו בשם ה' למול לחציהם ואיומיהם של בעלי הון, מעמד חברתי וידע. עליו להיות משכיל עם בעלי הדעת, מלא חום עם בעלי הרגשות הטהורים, ורחמן אין קץ כלפי כל הנחשלים והנדכאים. רק אם שימש רבנים שהנהיגו קהילות בפועל (ולא ראשי ישיבות) יהיה מצוייד בניסיון החיים הדרוש כדי להתמודד עם הבעיות השאלות והצרות של כל אחד ואחד מישראל.

הסמיכה הנהוגה כיום מעידה רק על ידע מינימלי הדרוש למלא משימה כבודה זו, אבל אינה עושה אותו רב כל עוד ציבור לא בחר בו להנהיגו בכל דבר שבקדושה, כפי שפסקו גדולי רבותינו. למשרתו הוא צריך להגיע בזכות אישיותו, הכריזמה שלה, ואת טהרת לבו לפעול למען העם בשם ה' ולמען ה', להרבות תורה, יראת שמים, מידות טובות ובעיקר שאיפות של התעלות בכל איש ובכל מקום. אוי לו אם הוא מגיע אליה בזכות קשרים פוליטיים, או הודות לידידים בעל הון או מעמד.

כשרונות ספורטיביים המשקפים חוסן פיזי יכולים לפסול אדם בעתיד רק בחברה חולה כבמדינת ישראל, בה רגילים לשבץ ב'מדורים' כל איש ובה מונעים ממנו לחלוש על עולמות מגוונים. משה רבינו המכה את המצרי באגרופו, ודוד המלך הלוחם עם הארי, וכל שכן ריש לקיש, היו נפסלים ללא צל של ספק בעיני רבים מדי בצבור הדתי.

משום מה, רק אם החכם מעוטר ב'נבכיות' גלותית זהו סימן של גדלות תורתו. אם עוז וגבורה חוברים יחדיו עם תורה, הוא כבר מסוווג כ'מוזר'. אני מקווה שחוליים אלה לא יפסלו אותי רטרואקיטבית מלשמש ברבנות משום שכבעל חגורה שחורה בקראטה השתתפתי בצעירותי בהכנה לאליפות אירופה. אבל אין ספק שמרגע שרב מתמנה על ציבור אסור לו בתכלית להשתתף בתחרויות ספורט, לא רק משום שאין זה כבודו, אלא שעוד כל כישלון יתפרש כחולשה רוחנית בעיני הבריות כמו שכל הצלחה תיראה גדלות רוחנית, על-אף שספק אם קשר יש ביניהם חוץ מהעובדה שיש בחוסן פיזי כדי לבסס חוסן רוחני.