הסרט הצהוב של שליט

על תושבותיהן של שני הפנסים הקדמיים קשרתי לפני חודשים אחדים סרט צהוב. חילקו לי אותו שתי נערות ענוגות, יפות ועצובות, באחד הצמתים המרומזרים בעמק. מתנדבות ב"צבא המתנדבים לשחרורו של גלעד שליט". לא יודע מדוע דווקא צהוב, אבל נתנו, אז לקחתי. נתנו, אז קשרתי. כשהגעתי הביתה, חשתי כמי שעונד את הסרט הזה כמו שעונדים את סמלי הנייר הקטנים ביום הזיכרון על דש החולצה. היו כבר דמדומים. ורוח קלה נשבה לה. קצוות הסרטים נעו ונדו עימה.

הסרטים עוררו בי זיכרון מנומנם, לא רדום. הם החזירו אותי אל התמונות שצרובות זה מכבר בתודעה ובזיכרון - תמונות בלתי-נשכחות - תמונותיהם של יהודים מוכים, מושפלים, חסרי-אונים. יהודים שהוכרחו לענוד טלאי צהוב.

צהוב נכרך בתודעתי (ומן הסתם לא רק בה, לא רק בי) עם שנאת הזר באשר הוא זר. עם חוסר אונים. עם רצון להשמיד את קיום היהודי באשר הוא יהודי. להאביד את זרעו לעולם.

זה בזה החלו להיקשר באותם דמדומי בין ערביים הסרטים הצהובים. הם החלו להיכרך זה בזה ולהסתבך לפקעת אין-אונית אחת. צהוב של חוסר האונים בגולה, בטרם היות ליהודים מדינה, וצהוב של חוסר אונים, כאשר יש להם מדינה. חזקה. עצומה. מעצמה.

משהו לא נותן לי מנוח מאז. גם בחלומות בהקיץ אני רואה את שתי הנערות מושיטות לי שני סרטים, אחד לכל צד (יפה מצדן. הן הואילו לתת לי סרט נוסף). האם חוסר האונים של פזורה יהודית בגולה, נעדרת כוח מגן מסודר, הוא אותו חוסר האונים של מדינה אשר כוח המגן שלה הוא גם כוח ההרתעה שלה?

כיצד מדינה חכמה, תבונית, מתוחכמת, עם שירותי מודיעין מופלאים, אשר לפי "מקורות זרים" היא בעלת 'נשק יום-הדין', עם יכולות מוכחות ועם פוטנציאל הרסני, אשר אין איש מהאויבים שלנו שש להעמיד את המחזיקים בו למבחן אינה מסוגלת - עובדה! - לייצר מנופי לחץ על ארגון גרילה המחזיק בידיו המגואלות בדם חייל שלה בשבי, במרחק הד מגבולה?

בהינתן העובדה כי בנסיבות הקיימות אין אפשרות מעשית לחלץ אותו מהשבי בכוח, בפעולה צבאית מזה וכאשר החלופה המעשית הנוכחית לשחררו מהשבי כרוכה בשחרור תמורתו של מאות אולי אלפי מרצחים, מי מהם בפועל ומי מהם בכוח, מזה - כיצד מדינת ישראל יושבת במשך שלוש שנים לא בחיבוק ידיים ולא באפס מעשה, אלא חסרת אונים נוכח אי-האפשרות לייצר איום ממשי על החמאס המחזיק בגלעד שליט, ולאלץ אותו להחזירו כי מחיר הסירוב לעשות כן יהיה בלתי סביר ובלתי נסבל עבורו?

לא לי, הקטן, להשיא עצות איך וכיצד. בישראל יש אלפי אנשים מזרועות הביטחון השונות, המגוונות, הגלויות והחשאיות שזה תפקידן - לחשוב, לתכנן, ליזום ולאפשר ל"מקבלי ההחלטות" הצעה מעשית, בת ביצוע, ליצור מצב שבו האויב המר יתחנן לשחרר את השבוי שבידיו ולא אנחנו, שקושרים סרטים צהובים (שמעוררים אסוציאציה של טלאי) כאות וכסמל למאבקה של מדינה עצומה אך חסרת אונים לשחרר חייל אחד, יחיד ומיוחד, המוחזק במרחק אפסי אבל אינסופי מביתו, מביתנו.