ביום של הפצצה

מדינה אחראית אינה מפקירה את תושביה. ישראל עושה זאת. האם ישראל אחראית? קשה להשיב על שאלה זו. האם ישראל מפקירה? קל להשיב על שאלה זו. התשובה היא חדה וחלקה, בת מילה אחת - כן. ובשתי מלים - ישראל מפקירה. בארבע מילים - ישראל מפקירה את תושביה.

ישראל הרשמית, הממלכתית, אינה מיידעת אותם, אותנו, על אודות האפשרויות שעומדות בפנינו, אף שהן זעומות ומוגבלות, חלקיות, ומועטות-סיכויים להחריד, כיצד להיערך להיתכנות היקלעות למתקפה של נשק גרעיני עלינו ועל כל ישראל.

האם יש אפשרות להיערך לקראת פצצה או הפצצה בנשק גרעיני? כיצד ניתן להישמר מפגיעתו הקטלנית? מה ניתן וצריך להיעשות גם במשקי הבית הקטנים ומה אין לעשות? מה אינו סובל דיחוי בהיערכות שעל כולנו להיערך, ומה יכול להידחות?

אם וכאשר ישראל תעבור את נקודת האל-חזור ותקדים מכה לתרופה; אם בכלל ואם וכאשר היא תנחית מכת-מנע מקדימה על אירן, האם התגובה המשוערת, הצפויה, תהיה בבחינת "עין תחת עין, שן תחת שן"? ואז - מה? ומה אז? האם יש דרך, אופן ואמצעים כלשהם שעל כל אזרח, קטן ודל אמצעים ככל שיהיה, לעשות כדי להיות מוכן, גם אם לא בהכרח ערוך, לקראת "יום הדין" הגרעיני?

השיח הגרעיני הוא עמום ומודחק, מובלע ומוכחש כמו סוגיית עצם הימצאות נשק גרעיני בידי ישראל, אשר עד היום ואף כיום, תמיד מוסיפים לו סייג שמרחיק-דעות ואומרים וכותבים "לפי מקורות זרים", משל היו אלה אחרים שקבעו כי בידי ישראל נשק גרעיני, המייתר, כביכול, את הודאתה בקיומו בארסנל הנשק שלה.

עשירי עשיריה של המדינה (מתי מעט?) הופכים את מרתפי ביתם למקלט אטומי. הם מכינים את "החדר האטום" שלהם כמקלט מוגן בפני פצצה ומצטיידים בציוד המאפשר הישרדות גם בתנאים של נפילתה, חלילה, של פצצה גרעינית או חשיפה לקרינה הקטלנית, הסופנית, שעלולה לקרון ממנה. ביום של הפצצה - הם יהיו מוגנים בבועתם האטומה. אבל חלק הארי של תושבי המדינה, רוב-רובם, ייוותרו ללא אמצעי הגנה סביר בפני השפעותיה הגיהנומיות של נשורת גרעינית, אם וכאשר תותקף ישראל בנשק להשמדה המונית.

קשה לעשות סימולציות על תסריטי אימה, על מציאות זוועתית, דמיונית לכאורה. אבל מדינה אחראית לא יכולה להותיר את השיח הציבורי ריק ועקר גם - וכיום ביתר שאת - מדיון על השלכותיה ומשמעויותיה, איומות ונוראות ובלתי נסבלות ככל שיהיו מהתייחסות למה שעלול להתרחש כאן "ביום שאחרי".

זה שיח ציבורי קשה, קוצני. זה שיח שאנשים שפויים וחפצי-חיים נוטים לדחות אתו ואף לבטלו. זה שיח שמציף מעל פני השטח הכרה, תודעה ותובנה על אודות קוצר ידו של האדם כפרט ובפרט וחוסר הישע של האנושות בכלל - נוכח האימה שהיא עלולה להמיט (וכבר המיטה וחוללה אותה בעבר) על עצמה.

גם אם בנו-נשבענו כי "שנית מצדה לא תיפול", חשוב לקיים שיח ציבורי פתוח, גלוי וחריף, נוקב ואמיץ על אודות היתכנות היותנו מטרה להפצצה בנשק להשמדה המונית לא במועד שאינו ידוע, ביום מן הימים, אלא אף - חס וחלילה - "במהרה בימינו".

לא מדובר ולא נכתב כאן על חילוץ שד מבקבוק או על זריית פחד ובהלה "מיותרים". אין כאן גם הקדמת המאוחר או ניסיון לכתוב תסריט דמיוני בחוג-כתיבה שנושאו מדע בדיוני. יש כאן - בהחלט - רצון וניסיון לעמת אותנו עם מה שעלולה להיות, כבר בעתיד העשוי להיראות באופק, מציאות חיינו.

שלא נדע.